צרו קשר
★ ★ ★ ★ ★ 35 לקוחות דירגו אותנו 5 מתוך 5. קראו מה היה להם לומר

רשלנות בחדרי במיון

נתונים סטטיסטיים כלליים

 

חדרי מיון, או בשמם המלא "מלר"ד" – מחלקה לרפואה דחופה – הינם יחידה קדמית של כל בית חולים. בשל מרכזיותם בהצלחה או כישלון הטיפול, בכל העולם המערבי חדרי המיון זוכים לתשומת לב מיוחדת גם מצד הרגולטורים, גם מצד אנשי הרפואה, גם מצד המבטחים וגם מצד מערכות המשפט .

 

בארץ, חדרי המיון הנם מושא התעניינו המתמדת של משרד הבריאות , שמפרסם מדי כמה שנים נתונים סטטיסטיים מקיפים שבוחנים את מאפייני פעילותם. מטרת הפרסומים הינה לסייע למקבלי ההחלטות במערכת הבריאות בתכנון מעקב ומחקר על השימוש בחדרי המיון ולשפר את השירות למטופלים . פרסומים אלה כוללים, בין היתר, נתונים לגבי מגמות השיעור של הביקורים ומדדי הפעילות בהתאם לתכונות הדמוגרפיות ודפוסי התחלואה השונים. לצורך ההדגמה נציג את מקצת הממצאים שהתפרסמו בשנים האחרונות :

 

  • בשנת 2017 כ- 1.8 מיליון אנשים ביקרו במלר"ד לפחות פעם אחת;

 

  • אחוז הביקורים החוזרים בתוך 30 ימים ובתוך 48 שעות מכלל הביקורים הינו במגמת הירידה לעומת השנה 2015 בשיעור של למעלה מ-% 17

 

  • בשנת 2017 חציון השהיה במלר"ד היה 3 שעות, וממוצע השהיה היה 3.8 שעות, בדומה לשנים הקודמות ;

 

  • התפוסה הממוצעת במלר"ד ירדה ל- 107% בשנת 2017 מ- 111% בשנים 2015-2016. לפנות בוקר ובשעות הבוקר התפוסה נמוכה יחסית לתפוסה גבוהה, כ- 140% – 120%, מחצות היום ועד חצות הלילה. בחורף התפוסה גבוהה יותר;

 

  • בשנת 2017, 16% מהביקורים היו במשמרת הלילה, 43% במשמרת הבוקר ו- 42% במשמרת הערב. מספר ביקורים גבוה נרשם בשעות 13:59 – 09:00 ובשעות 20:59 – 18:00. מספר הפניות עקב מחלה גבוה במיוחד בשעות 14:59 – 09:00 ועקב סיבות חיצוניות בשעות 21:59 – 18:00. מספר הפניות של בני 45 ומעלה גבוה יותר בשעות הבוקר, ואילו ילדים וצעירים עד גיל 25 בשעות הערב. ביום א' נרשם מספר הביקורים הגבוה ביותר ובשבת הנמוך ביותר, בערב שישי מספר הביקורים נמוך לעומת שאר ערבי השבוע;

 

  • סיבת כניסה: בשנת 2017, 65% מהביקורים היו עקב מחלה, 21% מסיבות חיצוניות ו- 14% ללידה. שלושה רבעים מהביקורים ללא יולדות היו עקב מחלה ורבע מסיבות חיצוניות;

 

  • פטירות: בשנת 2017 נרשמו 2,229 פטירות במלר"ד, מהם 1,961 פונים שהגיעו עקב מחלה ו- 237 עקב סיבות חיצוניות. אחוז הפטירות מכלל הביקורים במלר"ד היה 0.07% בשנת 2017 בהשוואה ל- 0.05% בשנת 2010. אחוז הפטירות גבוה בקרב זכרים (0.09%) בהשוואה לנקבות (0.06%). בשנת 2017. האחוז עולה עם הגיל;

 

  • האבחנות השכיחות, ללא הריון ולידה, היו סימפטומים של בטן ואגן (6.4%), כאבים בחזה (4.3%), בדיקות חשד למצבים שלא אומתו (3.2%), פציעות וחבלות שונות, סימפטומים כלליים, חום, סימפטומים נשימתיים, שברים. אחוז הפניות עקב חום גבוה לילדים;

 

  • עונתיות: מספר הפניות עקב מחלה גבוה בחורף ובסתיו ונמוך בקיץ ובאביב, בעיקר לתינוקות וילדים עד גיל 5 ומבוגרים בגיל 75 ומעלה. מספר הפניות עקב סיבות חיצוניות נמוך בחודשי החורף וגבוה בשאר עונות השנה לילדים עד גיל 15, אך למבוגרים בגיל 75 ומעלה מספר הפניות גבוה גם בחורף.

תביעת בגין רשלנות בחדרי מיון

 

הפעילות הרפואית בחדרי מיון יוצרת כר נרחב לטעויות וכשלים למיניהם. לא פעם אלה מובילים לתביעות בגין רשלנות בחדרי מיון. מכאן שפעילות זו זוכה לעניין רב גם מצד כל עורך דין לרשלנות רפואית.

 

הסיבה להיותם של חדרי מיון "מיועדים לפורענות" מבחינת רשלנות רפואית נעוצה במכלול גורמים – מבניים, מערכתיים ואנושיים – ובפרט: צורך לקבל החלטות מהירות בתנאי דוחק, קשיים בקבלת מידע בזמן אמת וצורך להסתמך על נתונים חלקיים או לא מדויקים, סביבת עבודה תזזיתית עם הפרעות והסחות דעת בלתי פוסקות וגם חוסר ניסיונם או הכשרתם של רופאים צעירים בתורניות.

 

בשל כך, מערכות בריאות במדינות המפותחות אוספים ומנתחים מידע מתוך תביעות רשלנות בחדרי מיון. מטרתם העיקרית הינה למפות תחומי סיכון בפעילותם ולגבש המלצות מקצועיות הן לשיפור הטיפול ובטיחות החולים והן למניעת תביעות בגין רשלנות רפואית .

 

אחת העבודות המקיפות ביותר בכיוון זה פורסמה לפני כשנה וחצי בארה"ב ע"י ארגון הגג של המבטחים הרפואיים PIAA (Phisician Insures Association of America) . החוקרים שעמדו מאחוריה ערכו ניתוח של כ- 11,500 תביעות רשלנות בחדרי מיון, לא כולל תביעות בגין רשלנות רפואית בהריון ולידה, אשר הוגשו והתבררו ברחבי ארה"ב במשך כ- 25 שנה. ממצאיהם המעניינים, שאת חלקם נציג להלן, הובילו בהמשך למסקנות מדיקולגליות חשובות :

 

–  31% מהתביעות הסתיימו בתשלום פיצוי לניזוקים, שגובהו הממוצע עמד על כ- 200,000 דולר;

–   רשלנות רופאי חדרי המיון היתה "אחראית" על כ- 20% מהתביעות, בעוד שבשאר המקרים היתה מעורבות רשלנות של גורמים רפואיים חיצוניים, כגון אורתופדים, כירורגים, קרדיולוגים, רדיולוגים  וכיו"ב;

–  מרבית התביעות בגין רשלנות בחדרי מיון יושבו מחוץ לכתלי ביהמ"ש ואילו הרוב מאלו שהסתיימו בפסקי דין – דווקא  נדחו;

–    הטעויות והכשלים הנפוצים ביותר, בגינן הוגשו תביעות רשלנות בחדרי מיון הינם בתחום האבחון (כ- 37%),  כולל אבחון שגוי או מאוחר וכפועל יוצא מכך – טיפול בלתי מתאים או מאוחר. קטגוריות טעויות נוספות שמככבות ברשימת הסיבות לתביעות רשלנות רפואית בחדרי מיון הינן מעקב רפואי או סיעודי לקוי, טעויות במינון תרופות, ייעוץ מאוחר ועיכוב באשפוז;

–    האבחנות הרפואיות הקשורות לשיעור הגבוה ביותר של תביעות רשלנות רפואית בחדרי מיון הן אוטם חריף בשריר הלב (ACUTE MYOCARDIAL INFARCTION), החמצת שברים, דלקת התוספתן ואירועים רפואיים עם כאבי בטן, פציעות רב מערכתיות והדיסקציה של האאורטה

–   מקרי הפטירה היו אחראים על כ- 36% מהתביעות בגין רשלנות בחדרי מיון שבהן שולם פיצוי ועל כ- 50% מסך הפיצויים ששולמו באותן תביעות ;

–   האבחנות הנפוצות ביותר שהיו אחראיות על פטירות מטופלים במיון היו אוטם לבבי חריף , הדיסקציה של האאורטה ותסחיף ריאתי;

–    מרבית התביעות בגין רשלנות בחדרי מיון  נסובו סביב החמצה או עיכוב באבחנה מאשר סביב כשלים טיפוליים. הטעויות העיקריות בהליך האבחון נגעו למתן הוראות לבדיקות (58%); פרשות שגויה של ממצאי בדיקות (37%); אנמנזה לקויה ובירור חסר (37%) ואיחור בייעוץ (33%);

–    הסיבה העיקרית להחמצות האבחון הייתה הגורם האנושי – 96% מהמקרים. הדבר כולל טעויות בשיקול דעת , חוסר ידע או מיומנות מקצועית ושגיאות של תשומת לב וזיכרון. במקום השני היו גורמים הקשורים למטופל ובפרט שיתוף פעולה לקוי, התייצגות לא טיפוסית של מחלה או רקע רפואי מורכב

 

אוטם חריף בשריר הלב

 

החוקרים של PIAA הקדישו בעבודתם פרק נפרד לאבחנה של AMI , אוטם חריף בשריר הלב , בתור כזו שזוכה למעמד בכורה בגדר תביעות של רשלנות בחדרי מיון. הם מצאו שמדובר באבחנה עם שיעור התמותה הגבוה ביותר ושמעורבותה בהליכים מנבאת סיכוי לתשלום פיצוי. לרוב המדובר היה במקרי החמצת אבחון של תסמונת כלילית חריפה ושחרור מטופלים מביה"ח, שבהמשך פיתחו אוטם בשריר הלב. בקרב אותם מטופלים היו לא מעט אנשים צעירים או נעדרי היסטוריה קרדיאלית מתועדת או כאלה שלא היו להם שינויים פתולוגיים בתרשימי אק"ג ראשון. חלקם היה עם סוכרת, שידועה כממסכת על תסמינים טיפוסיים של אוטם שריר הלב. לכן המלצת המחקר היתה להקדיש תשומת לב מיוחדת לאבחנה עתירת סיכון זו ובעיקר לתסמיניה הבלתי טיפוסיים.

 

מאותן סיבות מדיקולגליות, קרי כאלו שנועדו למנוע תביעות בגין רשלנות רפואית בכלל ובגין רשלנות בחדרי מיון בפרט, גם בארץ פיתחו פרוטוקולים טיפוליים ייעודיים למצבי אוטם לבבי. תכליתם היא להשיג חידוש מהיר של זרימת הדם לאזור הפגוע ברקמת הלב (רפרפוזיה) , שסובל מחוסר אספקת החמצן אליו. תכלית זו מושגת ע"י שילוב של טיפול נוגד קרישה ופתיחה מכנית של עורק לבבי חסום באמצעות צנתור טיפולי. מהירות הטיפול הנ"ל הינה בין הגורמים המשפיעים ביותר על מניעת תחלואה ותמותה, שכן זילוח מחדש לרקמות הלב הסובלות מאיסכמיה מונע, או לפחות ממזער, את היווצרות הנמק בהן. את חשיבות המהירות של הטיפול באוטם לבבי חריף מקובל להגדיר בעגה מקצועית במשפט – "זמן הוא שריר", במובן שהקדמת הרפרפוזיה של רקמות השריר מצילה יותר ממנו ומגדילה את סיכוי הישרדותו והתאוששותו של מטופל.

 

על רקע זה, כבר בשנת 2013 משרד הבריאות קבע כי מטופל עם תסמינים של אוטם לבבי חריף ותמונה אלקטרוקרדיוגרפית מסוג NSTEMI  חייב לעבור צנתור תוך 90 דקות מרגע הגעתו למיון. זו עוגנה ב"תכנית הלאומית למדדי איכות בבתי חולים בישראל " וכל בתי החולים בארץ נדרשים לעמוד בהם.

 

 

בתביעה דנן מדובר באירוע טראגי, בו אישה בריאה לגילה, מתפקדת בכל המובנים ועובדת במלוא המרץ, הפכה, בעקבות מסכת כשלים רפואיים הניתנים למניעה – לנכה סיעודית, שתלויה בעזרת הזולת 24 שעות ביממה. בתמצית, ומבלי שיהיה בכך כדי לגרוע מהמפורט בהמשך, מן הראוי להקדים ולציין בנוגע לאירועי התביעה, את הדברים הבאים :

התובעת הגיעה לביה"ח, כשהיא סובלת מאוטם לבבי בשלב התחלתי מאוד. טיפול נכון באותו שלב היה מביא לריפוי מלא של האוטם, כך שהתובעת היתה חוזרת לשגרת חייה, ללא פגע. המטרה הרפואית במצבים כאלה היא להשיג רפרפוזיה מהירה – חידוש זרימת הדם לאזור הפגוע ברקמת שריר הלב. זו מושגת לרוב ע"י שילוב של טיפול נוגד קרישה ופתיחה מכנית של עורק לבבי חסום באמצעות צנתור טיפולי. תזמון הצנתור הוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על מניעת תמותה, סיבוכים ונזק ארוך טווח. את חשיבות העניין מקובל להמחיש ע"י השימוש בסיסמה-"Time is muscle", במובן שכל הקדמה בביצוע רפרפוזיה מונעת או ממזערת נזק האיסכמי לשריר הלב.

 

נוכח האמור, הסטנדרט הרפואי הבסיסי מחייב ביצוע צנתור תוך 90 דקות, לכל היותר, מכניסת המטופל במצב של התובעת לבית החולים. בישראל, הורייה טיפולית זו אומצה, עוד בשנת 2013 , כ"מדד איכות" יסודי, שכל בתי החולים נדרשים לעמוד בו ומדי שנה אף נמדדים לפיו. ויוער, לפי פרסומי משרד הבריאות, ביה"ח "בני ציון", בו טופלה התובעת, עומד לכאורה ביעד האמור ב- 90% מהמקרים.

 

דא עקא שבמקרה של התובעת הדברים התנהלו אחרת. חלפו כ- 5(!) שעות תמימות מרגע הגעתה למיון עם אבחנה משוערת של תסמונת כלילית חריפה, ועד תחילת הצנתור. עקב כך, בעת ביצועו, שריר הלב שלה כבר ניזוק באופן קשה ובלתי הפיך. כאמור, צינתורה בפרק הזמן המתחייב של 90 דקות היה מונע את פגיעתה ומביא להחלמתה המלאה.

 

לא רק זאת, אלא שבהמשך האשפוז התובעת גם לא קיבלה את הטיפול התרופתי הנדרש. מחדל זה הגביר מאוד את הסיכון הידוע להיווצרות קריש דם בלב ולתסחיף ממנו. וכך, בעודה מתאוששת מהצנתור ומייחלת להחלמה, עורק מרכזי במוחה נחסם ע"י קריש הדם שנסחף מלבה. סיבוך צפוי ודרמטי זה גרם לשבץ מוחי קשה, שבעת אבחונו כבר לא היה מקום או תוחלת לשום טיפול בו.

 

בעקבות כל האמור, התובעת נותרה עם נזק לבבי חמור, משותקת בחצי גוף, מרותקת לכיסא גלגלים, לא שולטת על סוגרים ונטולת יכולת לתקשר עם הסביבה. מצבה הקטסטרופלי, שמשול לקבורה בחיים, נמשך כבר שנתיים, ולו היתה מסוגלת להביע את דעתה עליו- הייתה, ללא ספק, מעדיפה מותה על חייה.

 

 

בכך שלמרות פינויה ע"י מד"א עם אבחנה משוערת נכונה (ACS, שהינו מצב מסכן חיים) ולמרות הגדרת מצבה ע"י אחות טריאז במיון כ"דחוף", המפגש הראשון של התובעת עם הרופא התקיים בביה"ח רק כ- 45 דקות מרגע הגעתה;

 

בכך הרופא שבדק את התובעת במיון לא נתן תשומת לב מספקת או משקל ראוי, אם בכלל, למידע ונתונים שסופקו ע"י צוות מד"א. בתוך כך, הוא התעלם גם מפרטים אנמנסטיים וקליניים רלבנטיים (שהיו אופייניים לאוטם לבבי), גם מאבחנה משוערת של תסמונת כלילית חריפה וגם מתרשימי אק"ג עם עליות מקטעי ה- ST ( סימן ל –STEMI שמצריך צנתור דחוף) ;

 

בכך שהרופא תיאור את מצבה של התובעת באופן לוקה בחסר, תוך השמטת פרטים חשובים ובעלי משמעות לקביעת אבחנה והמשך טיפול. כך, אין ברשומה שנערכה על ידו שום דיווח על הסבל המתמשך של התובעת ובנוגע למשמעותו האבחנתית, הקלינית והטיפולית. אין להתפלא שאפילו טיפול לשיכוך כאבים לא ניתן לה במיון;

 

בכך שהאבחנה שנרשמה ע"י הרופא – INTERMEDIATE CORONARY SYNDROM- היתה שגויה, נוכח עליית הטרופונין וממצאי האק"ג מאותו יום. מעבר לכך, אבחנה מוטעית זו עמדה בסתירה לאבחנה אחרת שנרשמה על ידו באותה רשומה ממש – NSTEMI. בפועל, המדובר היה בכלל באוטם מסוג STEMI, נוכח עליות מקטעי ה- ST בתרשימי האק"ג ממד"א. על כל פנים, אבחנות סותרות ושגויות אלו, שלא התיישבו עם ממצאי הבדיקות שעמדו לנגד עיני צוות ביה"ח, שיקפו הליך אבחנתי מקוטע ולקוי מיסודו – דבר שתרם לתוצאה הסופית העגומה;

 

בכך שרופא המיון פיענח את תרשימי האק"ג שבוצעו לתובעת במיון כתקינים , בעוד שבפועל היה עליו לבחון אותם בהשוואה עם תרשימי האק"ג מאותו יום שבוצעו ע"י מד"א . לו היה עושה כן היה נוכח לדעת שהדינמיקה האלקטרוקרדיוגרפית מתחילת האירוע משקפת התפתחות אופייניות ומהירה של אוטם קדמי טרנסמורלי;

 

בכך שרופא המיון כשל להגיע למסקנה מתחייבת כי התובעת זקוקה לצנתור בהול בשל אוטם לבבי חריף מסוג STEMI או אפילו מסוג NSTEMI עם בצקת ריאה ואי יציבות המודינמית . כך, למרות שלנגד עיניו עמדו כל הפרטים והנתונים הצריכים לעניין, בפרט ממצאי אלקטרוקרדיוגרפיים אופייניים (עליות מקטעי ST בתרשימי מד"א , הופעת זיזי Q וקיצור זיזי ה- R בדופן הקדמית בתרשים ממיון), תחילת עלייה בטרופונין, התמדת הכאב  ותחילת אי- ספיקה נשימתית עם ירידה בסטורציה;

 

בכך שרופא המיון לא השלים הליך אבחנתי, במקרה והיו לו ספקות בעניין, באמצעות בדיקה אקוקרדיוגרפית שזמינה בכל בי"ח וניתנת לביצוע קל ליד מיטת החולה. בדיקה כזו היתה ללא ספק מאוששת את האבחנה של אטום קדמי נרחב בהתהוות ומובילה לצורך בצנתור דחוף ;

 

בכך שלמרות הנתונים הגלויים, שלא לומר "זועקים", שהחשידו לאוטם לבבי קדמי בהתהוות, באבחנה מבדלת הועלה דווקא מצב פחות סביר – דיסקציה של האאורטה. לא רק זאת, אלא שהרופא גם השהה את המשך הבירור לעניין האירוע הכלילי החריף, עד שאבחנתו המשוערת תאושש או תופרך. יתירה מכך, על אף שגם הדיסקציה של האאורטה הנה מצב מסכן חיים וככזו מחייבת טיפול דחוף,  בדיקת ה-ct   לבירורה בוצעה רק בשעה 7:34 (להזכיר – התסמינים אצל התובעת התחילו סביב השעה 4:00 בבוקר, למיון היא הגיעה בשעה 5:15 ופגישתה עם הרופא היתה בשעה 5:59)

 

בכך שגם אם כבר הוחלט להקדים ולשלול דיסקציה של האאורטה, לא היה מקום לזנוח או להשהות את השלמת הבירור הקרדיאלי. האבחנה המשוערת ממד"א, התמונה הקלינית וממצאי הבדיקות היו חייבים להחשיד בכל מקרה גם לאירוע לבבי (ולמעשה אף בסבירות גבוהה יותר מאשר לדיסקציה של האאורטה). בהתחשב בשתי אבחנות אפשריות אלו, הרי שבמקום בדיקת הCT  , צריך היה לשלוח את התובעת לצנתור אבחנתי. כל מתמחה שעובד במיון אמור לדעת כי בצנתור לבבי אבחנתי ניתן לאושש או לשלול גם דיסקציה של האאורטה. לו היה מופעל שיקול דעת סביר והדברים היו מתנהלים בדרך מתבקשת זו, היה נחסך זמן יקר שבוזבז על בדיקת CT מיותרת;

 

בכך שלמרות זיהוי גודש ריאתי בבדיקת הCT  (המיותרת בנסיבות העניין), צוות המיון לא השכיל לראות בו- יחד עם התמונה הקלינית, התפתחות אלקטרוקרדיוגרפית וממצאי המעבדה – משום ביסוס לאבחנה של אוטם לבבי קדמי(בין מסוג STEMI  ובין מסוג NSTEMI) שמחייב צנתור דחוף. ונזכיר, הממצא של גודש ריאתי אובחן לתובעת כאשר היא היתה במיון כבר למעלה משעתיים;

 

בכך שבדיקת הקרדיולוג בוצעה רק בשעה 7:42, דהיינו כ- 2.5 לאחר הגעתה של התובעת למיון;

 

בכך שגם הקרדיולוג עצמו לא שם לב או בחר להתעלם במודע, מהרמת מקטעי הST בתרשימי האק"ג של מד"א וקבע כי מדובר באירוע לבבי מסוג NSTEMI. ואולם, אפילו אכן היה מדובר בNSTEMI, הרי שבאותו שלב ממילא היה עליו להפנות את התובעת לצנתור בהול. כך, משום שהיא המשיכה לסבול מכאב חזק וכבר אובחנה אצלה בצקת ריאה. בפועל, הקרדיולוג שבדק את התובעת, לא רשם בשום שלב כי מתוכנן לה צנתור טיפולי, שלא לדבר על צנתור דחוף;

 

בכך שבמקום להפנות את התובעת לצנתור טיפולי דחוף, ורק לאחר מכן להשלים את פרוצדורת קבלתה במחלקה קרדיולוגית של ביה"ח, התובעת הופנתה, בסמוך לשעה 8:01, לאשפוז בקרדיולוגיה. באופן כזה, בוזבזה לפחות חצי שעה נוספת, שכן קבלתה הסיעודית במחלקה החלה להתבצע רק בסמוך לשעה 8:30 ואילו קבלתה הרפואית נחתמה בסמוך לשעה 8:49. ונזכיר שוב – התובעת הגיעה למיון בשעה 5:15 ובמצב של אוטם לבבי כל דקה של סבל איסכמי שנחסכת ברפרפוזיה חשובה לשימור רקמת הלב  ;

 

בכך שגם במחלקה הקרדיולוגית, שרק בה נרשם, לראשונה , כי לתובעת מתוכנן צנתור טיפולי, לא קבעו כי נדרש לבצעו באופן דחוף ביותר . על כן, התובעת הוחתמה על טופס הסכמה לצנתור רק בשעה 9:00, הפרוצדורה עצמה החלה בסמוך לשעה 9:36 ושעת הדקירה הראשונה היתה ב- 9:50;

 

בכך שעקב מסכת הכשלים הנזכרים לעיל הצנתור "הדחוף" החל להתבצע בחלוף כחמש שעות מקבלתה של התובעת לביה"ח, בניגוד לכל סטנדרט בסיסי ומדד האיכות, שביה"ח מתהדר בקיומו בשיעור גבוה. בנסיבות אלו, הצנתור נעשה כאשר הנזק לשריר הלב היה כבר נרחב ובלתי הפיך ובתנאים שהקשו מאוד על עצם ביצועו וגם הצלחתו ;

 

בכך שהאיחור הבלתי סביר בביצוע הצנתור, והנזק הקשה שנגרם לשריר הלב בשל כך, היוו זרז להיווצרות קריש דם בחדר השמאלי  והגבירו סיכון לתסחיף ממנו ;

 

בכך שלמרות הסיכון הידוע להיווצרות הקריש ולתסחיף ממנו, הטיפול נוגד קרישה בהפרין הופסק ביום 16.7.18, מבלי שניתן כל טיפול חלופי עד ליום 18.7.18. עקב כך, הסיכון המוגבר ממילא להיווצרות קרישי דם, התגבר עוד יותר. יתר על כן, גם הטיפול החלופי בקלקסאן, שכאמור ניתן רק ביום 18.7.18 , לא היה מספק. שלא במפתיע, ביום 19.8.18, אובחן לתובעת קריש דם בחדר השמאלי. רק אז הוסף הטיפול בקומדין, אולם זה היה בבחינת "מעט מדי ומאוחר מדי", שכן מספר שעות לאחר מכן כבר נגרם לתובעת תסחיף מהקריש בעורק המוח;

 

בכך שלמרות הסיכון הידוע והמוגבר מאוד בימים 17-19/7/18 לתסחיף מקריש הדם, ואף למרות הופעת התסמינים שהיו יכולים להחשיד לאוטם מוחי, השבץ אובחן לתובעת באיחור, בשלב בו כבר לא היה מקום לשום טיפול לניקוי הקריש שחסם את עורק המוח ולהשגת הרפרפוזיה ;

 

בכך שאחרי ביצעו הצנתור והפסקת הטיפול בהפרין לא נמסר לבני משפחת התובעת מלוא המידע הרלבנטי בנסיבות העניין, ובפרט לגבי מצבה הקרדיאלי והנוירולוגי לאשורו והסיכון המוגבר שהיא נתונה בו להיווצרות קרישי דם ולתסחיף מהם;

 

בכך שאנשי הצוות הרפואי ו/או הסיעודי שטיפלו בתובעת ו/או השגיחו אחר מצבה בביה"ח פעלו בחוסר מיומנות ו/או לא נקטו מידת זהירות שאדם סביר, נבון וכשר לפעול באותו משלח יד היה משתמש ו/או נוקט בנסיבות המתוארות בכתב תביעה זה ו/או לא נקטו באמצעי הזהירות ו/או בגישה הטיפולית ו/או האבחנתית ואו הסיעודית, כנדרש נוכח מצבה;

 

בכך שאנשי הצוות הרפואי /ואו הסיעודי לא תיעדו כנדרש את מלוא הפרטים הרלבנטיים בנוגע לבדיקות ו/או הטיפולים ו/או המעקב , אשר לאור הפרקטיקה הרפואית המקובלת ראוי וצריך היה לתעדם ואשר מהם ניתן היה ללמוד, לו תועדו כנדרש, מה היה מצב התובעת בכל נקודת זמן במהלך שהותה בביה"ח וגם ניתן היה ללמוד על רשלנות הצוות הרפואי ו/או הסיעודי בעת הטיפול בה ו/או ההשגחה עליה.

 

בנוסף ולחילופין, התובעת תטען כי מעשיהם ו/או מחדליהם של מי מאנשי הצוות הרפואי ו/או הסיעודי שטיפלו בו ו/או השגיחו אחר מצבה בביה"ח, כמתואר לעיל, היוו משום הפרתה של אחת ו/או יותר מהחובות החקוקות שמצאו ביטוין בסעיפים 5, 6, 13 ו-17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996, חוזרי מנכ"ל משרד הבריאות ו/או התכנית הלאומית למדדי איכות ביחס לטיפול בחולים עם אירועי  STEMI  או NSTEMI וכי אף למעשים ו/או למחדלים אלו אחראים נתבעים באחריות שילוחית.

 

 

ייעוץ רשלנות רפואית
צרו עמנו קשר לקבלת ייעוץ משפטי ללא עלות »
מענה תוך 24 שעות • 100% דיסקרטיות