צרו קשר
★ ★ ★ ★ ★ 28 לקוחות דירגו אותנו 5 מתוך 5. קראו מה היה להם לומר

רשלנות רפואית בהריון שהסתיימה בפטירה עוברית

משרדנו הגיש לאחרונה תביעת רשלנות רפואית נוספת שעניינה פטירת עובר ברחם אימו.

ההריון הרלבנטי היה בסיכון גבוה לתחלואה/לתמותה עוברית ועל הסיבות לכך נמנו: גיל האישה (42), עודף משקלה, סכרת הריונית והריון מתקדם ובהמשך עודף. בשל השפעתם המצטברת של כל אלה, לקראת, ודאי לאחר, השבוע ה-40 להריון הסיכון לפטירה התוך רחמית של העובר גדל משמעותית.

למרות שכל גורמי הסיכון הנ"ל היו גלויים וידועים, ועל אף שמעקב ההריון התנהל גם בקופ"ח וגם בבי"ח, הסיכון לא קיבל התייחסות כנדרש, ההריון נמשך ללא התערבות, אשפוז ופיקוח, והעובר נפטר לבסוף ברחם אמו בשבוע ה- 41+2. עם חילוצו התברר כי מדובר היה בעובר בשל ומפותח, ללא מומים מבניים או גנטיים, ושאילו חולץ קודם לכן, היה נהנה מחיים מלאים ותקינים.

זהו מקרה של רשלנות רפואית בהריון שתוצאותיו היו קשות במיוחד. ההריון הרלבנטי היה ניסיונם האחרון של בני הזוג, עקב גילם המבוגר ומצבה הבריאותי של האשה, להביא ילד נוסף לעולם

להלן, בתמצית, מספר הדגשים שנוגעים לתביעה זו:

בעת השגת ההריון האישה היתה בת 42. מחקרים מראים כי גיל מבוגר של אשה הרה (advanced maternal age) מגביר מאוד את הסיכון לפטירת עוברית תוך רחמית. יתר על כן, השפעת גיל האישה על שיעור הסיכון למות העובר גדלה עם התקדמות ההריון. כך, החל בשבוע 38 ואילך אשה הרה בגיל 40 ומעלה, הסיכון לפטירה גבוה כמעט פי – 5 לעומת הריון מקביל אצל אישה שגילה נמוך מ- 30. במקרה שבפנינו, היה זה משום רשלנות בהריון בכך שהמידע האמור לא נמסר לאישה, ובכך שבניהול פרק הזמן האחרון והקריטי להריון לא ניתן לכך שום משקל.

גורם סיכון נוסף לפטירת העובר היה נעוץ בהשמנת יתר של האישה. מדד ה-BMI אצלה – אינדקס מטבולי בסיסי – היה גבוה מ-30. הסיכון למוות טרום לידתי של העובר עם ערך כזה גבוה פי 2.1 מאשר אצל אישה שה- BMI שלה נמוך מ-25. יתירה מזאת. עודף המשקל מקשה על יכולת האישה לעקוב בעצמה אחר תנועות העובר, וכפועל יוצא מכך לזהות בעצמה סימני מצוקה עוברית. במקרה זה לא ניתנה גם לכך ההתייחסות המצופה, ואף במחדל זה היה משום רשלנות רפואית בהריון.

לכך נוסיף שהחל בשבוע 37 להריון התגלו אצל האישה סימנים של סכרת הריון GDM. סכרת מסוג זה ידועה אף היא כגורם עצמאי לתמותה עוברית תוך רחמית. אשה שאובחנה כסובלת מסכרת הריון חייבת להיות, קודם כל, תחת Strict Glicemic Control (מעקב קפדני של רמות הסוכר). עליה לקבל התייחסות מיילדותית מתאימה, והריונה, בכל מקרה, לא אמור לעבור שבוע 40. בענייננו, למרות סימני הסכרת שהתגלו בהעמסת 100 גר' סוכר (OGTT), האישה לא אובחנה כסובלת מסכרת הריונית, וממילא לא קיבלה טיפול או התייחסות כנדרש. התעלמות מהיות האישה סכרתית היתה, כשלעצמה, משום רשלנות רפואית בהריון.

המחדלים הנ"ל, המהווים כשלעצמם עילה לתביעת רשלנות רפואית בהריון, נמשכו והתחדדו כשחלפו 40 שבועות של ההריון, שאז תאריך הלידה המשוער עבר, וההריון הפך הריון עודף (POST DATE). כך, בשבוע 40+2 האישה נבדקה בביה"ח במסגרת מעקב הריון עודף. לאחר מכן, בשבוע 40+6 ובשבוע 41+1 נעשו לה ביקורות גם בקופ"ח. הגם שבנסיבות המתוארות צריך היה לסיים את הריונה, בכל מקרה, בשבוע ה-40 – באף אחד משלושת ביקוריה הנ"ל היא לא הופנתה לאשפוז לצורך ייזום הלידה או לפחות לשם הידוק המעקב העוברי עד הלידה. אפשרות כזו אפילו לא הוצעה לה, והיא לא הועמדה כלל בפני הסיכון המוגבר שבו הריונה נתון. גם בכך היה משום רשלנות רפואית בניהול הריון. במקביל, אף לא נעשו לה כל הבדיקות הרפואיות והמיילדותיות הצריכות לעניין. אף ביטוי זה של רשלנות רפואית בהריון תרם לסיומו הטראגי.

בתביעה הוסבר כי לולא אותה רשלנות רפואית בהריון, צריך היה לאשפז את האשה כבר בשבוע ה- 40 להריון (או בתחילת השבוע ה- 41) ואז לילד אותה, ולכל הפחות לעקוב מקרוב, באופן צמוד והדוק, אחר מצב העובר עד ללידה. במקרה אחרון זה, ניטורים עובריים תכופים שהיו מבוצעים במהלך השעות הרלבנטיות היו מזהים את סימני המצוקה העוברית, שיש להניח כי קדמה לפטירה, כשבנסיבות כנ"ל, ניתן היה להחיש את האישה לניתוח קיסרי, ולהציל את חיי העובר.

התביעה הוגשה בשם ההורים ובמסגרתה נתבע פיצוי בגין הנזקים הממוניים שנגרמו ו/או שייגרמו להם עקב ההריון ופטירת העובר, פיצוי משמעותי בגין נזקיהם הלא ממוניים הכרוכים ב"אובדן פרי בטנם", ופיצוי נוסף בגין ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה. זאת משום שלטענתם לכל אורך הדרך ההריון הרלבנטי נוהל מבלי שנמסר להם מלוא המידע הצריך לעניין ומבלי שהיה ביכולתם לקבל החלטות מודעות ומושכלות.