צרו קשר
★ ★ ★ ★ ★ 35 לקוחות דירגו אותנו 5 מתוך 5. קראו מה היה להם לומר

רשלנות רפואית בטיפול

מערכת הבריאות – מבט על

 

מערכת הבריאות בישראל הינה בין הטובות בעולם המערבי. עפ"י מדדי התוצאות, כדוגמת תוחלת חיים כללית , שיעור תמות תינוקות, תמותה ושיעור החלמה ממחלות עיקריות , ישראל היא בין המדינות המובילות. לעומת זאת לפי מבחני הערכת התפקוד של מערכות בריאות, כגון מספר רופאים ואחיות, מספר מיטות אשפוז, מספר מכשירי MRI ו-CT ל- 100,000 נפש, ישראל משתרכת אחרי מרבית מדינות ה- OECD. אז כיצד מיישבים את הסתירה הזו? ההסבר הרווח הוא שעל השקעת החסר הממשלתית בבריאות הציבורית מפצות איכותם, מקצועיותם ומסירותם של אנשי הרפואה בישראל. הסבר נוסף הוא שבישראל הנלחמת על קיומה משחר ימיה, מערכת הבריאות תוכננה ו"הורגלה" לתפקד ביעילות ולהתמודד עם אתגרים גם בתנאי מחסור קבוע. ואכן, לאורך כל שנות קיומה, ובמיוחד בעשורים האחרונים, הרפואה בישראל היתה בין המתקדמות בעולם המפותח והיוותה מושא לגאווה מוצדקת של כל ישראלי . אין ספק גם כי מערכת הבריאות היא מרכיב חשוב בחוסן הלאומי והמשבר הבריאותי האחרון סביב נגיף הקורונה הוכיח שוב את כשירותה, יעילותה  ומקצועיותה .

אחת הסיבות לכשלים מערכתיים ורשלנות רפואית

עם זאת, למרות רמתם הגבוהה של אנשי המקצוע ויעלות מערכתית מובנית, תקצוב חסר מתמשך משפיע על כל היבטי הפעילות של מערכת הבריאות ופוגע באיכות השירות שלה. מי מאתנו לא נתקל ברעותיה החולות של הרפואה הציבורית, כגון עומסים וצפיפות, תורים ארוכים, צוותים מותשים ומחסור בתשתיות וציוד. ברור שעבודה בתנאים מאתגרים אלה מהווה כר פורה לטעויות וכשלים למיניהם. מתיקי רשלנות רפואית המטופלים במשרדנו ניכר כי ליקויים אלה יכולים ללבוש צורות שונות ובאופן גס אפשר לחלקם למקרי רשלנות רפואית באבחון, רשלנות בטיפול, רשלנות במעקב והשגחה ורשלנות בייעוץ. כל אחד מאותם סוגי רשלנות רפואית הוא בעל פוטנציאל לא מבוטל לנזק גופני או נפשי למטופל. כשהסיכון לנזק כאמור מתממש הדרך היחידה לאפשר לנפגע, ולא פעם גם לבני משפחתו, להחזיק את הראש מעל פני המים ואולי גם להמשיך במסלול החיים הרגיל, עד כמה שניתן – היא הגשת תביעת רשלנות רפואית. תביעה כזו אמורה לפצות את הנפגע ואת התלויים בו על הנזקים וההפסדים שנגרמו להם עקב רשלנות רפואית ולהחזיר, במידת האפשר כמובן, את מצבם לקדמותו .

תביעות בגין רשלנות רפואית במספרים 

הנתונים הסטטיסטיים בנוגע לתביעות רשלנות רפואית מציגים מגמה של עליה מתמדת הן במספר התביעות המוגשות, הן בעילות התביעה האפשריות והן בסכומי הפיצוי הנפסקים. כך, לפי אחד המחקרים שהתפרסם בשנים האחרונות, מספר התביעות בעקבות רשלנות רפואית בישראל גדל בכ- 35% בתוך עשור, וסכומי הפיצויים שפסקו בתי המשפט לתובעים יותר מהוכפלו. בעוד שב–2005 רק מוסדות וגופי הבריאות הציבוריים (להבדיל מאלה של קופות החוליים או הפרטיים)  שילמו פיצויים בסך כ–138 מיליון שקלים, הרי שבחלוף עשור , ב–2015, סכום הפיצויים הגיע ליותר משני מיליארדי שקלים. מגמה זו נמשכת גם בשנים האחרונות ועקומת סכומי הפיצויים הולכת ועולה  .

במהלך השנים 2013–2017, 57.4% מהפיצויים שולמו בגין רשלנות רפואית בטיפול או באבחון בתחום הגניקולוגיה ומיילדות, לעומת 9.9% בתחום הכירורגיה הכללית, 9.5% בתחום רפואת ילדים, 7.3% בנוירולוגיה ונוירוכירורגיה, 6.1% באורתופדיה ו–9.6% בשאר התחומים. גם רשימת עילות התביעה, סוגי הנזקים הנתבעים והזכאים להגיש תביעה בגין רשלנות רפואית – הורחבה מאוד בשנים האחרונות. בתוך כך אפשר לציין גידול בתביעות רשלנות רפואית בגניקולוגיה ומיילדות מסוג "הולדה בעוולה", בהן הורים טוענים שלא קיבלו מהרופאים מידע על מומים או מצבים פתולוגיים אצל העובר, שאם היה ניתן – ההריון היה מופסק באופן ייזום. בתיקים אלו, בתי המשפט פוסקים פיצויים בגובה של בין מאות אלפי ועד מיליוני שקלים לכל אחד מההורים, תלוי במצב הילוד, נכותו תוחלת חייו וצרכיו.

לפי המחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב לפני מספר שנים, כ- 50% מהתביעות מוגשות בגין רשלנות רפואית בטיפול, כשליש מהתביעות מוגשות בגין רשלנות רפואית באבחון, כ- 16% מהתביעות – בגין רשלנות רפואית בייעוץ וכפועל יוצא מכך בבחירת דרך הטיפול וכ- 8% מהתביעות – בגין רשלנות רפואית במעקב, ניטור והשגחה במחלקות האשפוז . לפי אותו מחקר, בתיקי הגניקולוגיה והמיילדות, בתי המשפט פוסקים ברוב המקרים לטובת התובעים וסכומי הפיצויים יכולים להגיע למעלה מעשרה מיליון שקל. גובה הפיצוי הממוצע בתביעות רשלנות רפואית בתחום הגינקולוגיה והמיילדות עמד, לפני מספר שנים, על כ- 1.5 מיליון ₪ בהשוואה לכ- 550,000 ₪ בתביעות רשלנות רפואית ביתר התחומים .

 

 

רשלנות רפואית או טעות סבירה – כיצד מבחינים?

השאלה שהרבה פעמים נשאלת היא כיצד יודעים אם נזק גופני או נפשי שנגרם בעקבות אינטראקציה עם צוות רפואי או סיעודי הוא תוצאה של רשלנות רפואית אם לאו? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. כמובן שהנחת היסוד היא שאלה המטפלים בנו שואפים תמיד להעניק טיפול רפואי מקצועי ומיטבי. לכן ברור כי לא כל טעות אנוש או שיקול דעת שגוי יוכתרו אוטומטית בתור רשלנות רפואית. גישה כזו סוטה מעקרון האשם ומעודדת "רפואה מתגוננת", שעל השלכותיה הכלכליות, המקצועיות והחברתיות השליליות ביהמ"ש העליון בישראל דיבר כבר לפני למעלה מחצי מאה. כך, למשל, נושא זה נדון בע"א 552/66 , מקרה בו נדחתה טענת רשלנות רפואית בניתוח לכריתת גידול ממיתר הקול. למרות שהניתוח הסתיים בשיתוק המיתר ואיבוד הקול, ביהמ"ש קבע שכריתת הגידול היתה מחויבת המציאות, שיטת הניתוח היתה מקובלת והפגיעה עלולה היתה להיגרם גם בזהירות מירבית. בעניין סטנדרט הזהירות הרפואית הראויה והשלכות של העלאתו נקבע בפסק הדין כי אין לקבוע רף גבוה מדי, אחרת הרופאים יעסקו יותר בהתגוננות מפני תביעה עתידית מאשר בהענקת טיפול מיטבי . בעניין זה צוטטו באותו פסק דין לא רק מקורות המשפט העברי (תוספתא בבא קמא, פרק ו', ו') אלא גם פסיקה זרה ובפרט דברי השופט דנינג (DENNING) בפרשת ;‎ROE V. MINISTERY OF HEALT H  :ו]ALL E.R. 131, 130, [1 2 ,)1954) :

We should be doing a disservice o the community at large …."

-If we were t0 impose liability on hospitals and doctors for every

Thing that happens to go wrong. Doctors would be led to think

-More of their own safety than of the good of their patients. Ini

Tiative would be stifled and confidence shaken. A proper sense of

Proportion requires us to have regard to the conditions in which

Hospitals and doctors have to work. We must insist on due care for

-The patient at every point, but we must not condemn as negli

.Gence  that  which  is  only a  misadventure

 

מצד שני, החולה מפקיד את גופו ובריאותו בידי הרופא. יש לו ציפייה מובנת שאותו רופא מרכז בידו הידע המקצועי, הכלים המתאימים והנגישות למידע שמאפשרים לו לבדוק את דרך הטיפול הנאותה בו ולמנוע תקלה או כשל בטיפול. אמנם קרות הנזק בעקבות התערבות רפואית כלשהי לאו דווקא מעידה על רשלנות רפואית, אולם בוודאי מצדיקה את בדיקת המקרה לעומק. בדיקה זו מחייבת איסוף ובחינה של הרשומות הרפואיות הרלבנטיות והתייעצות עם מומחה מתאים. קיומה של רשלנות רפואית ייקבע רק אם מוכיחים שהנזק הוא תוצאה צפויה של התרשלות, דהיינו של הפרת חובת הזהירות שחב רופא כלפי מטופל ביחס לאותו טיפול ספציפי.

יסוד ההתרשלות, הוא הציר המרכזי של כל רשלנות, ובפרט של רשלנות רפואית, מבוסס על עיקרון הסבירות, ומתמקד בשאלה באילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין. ההכרעה בשאלה זו כרוכה באיזון אינטרסים ושיקולים שונים, לעיתים מנוגדים, עם דגשים שמשתנים ממערכת משפט אחת לרעותה. כך, למשל, בחלק מהמדינות בארה"ב, נוכח שיקולי חלוקת הסיכון ומדיניות של פיזור הנזק, הנטייה הכללית היתה להטות את הכף לחובת הרופאים, גם מבחינת נטל השכנוע וגם מבחינת הטלת חובה דווקנית, בנסיבות מסוימות, על בית החולים כלפי החולה. ראה, למשל, לאחרונה: [7] (1975) .anderson  v. Somberg jordan  Whitehouse v (1980).

בתי המשפט בישראל, לעומת זאת, מעולם לא הרחיקו לכת עד כדי כך ואף לא יכלו לעשות כן לפי הדין הקיים. שיקולי חלוקת סיכון ופיזור הנזק, גם אם אינם זרים למערכת המשפט הישראלית, לא זכו למעמד הבכורה בפסיקות שעסקו בקיומה של רשלנות רפואית. קיומה של זו תמיד נבחן לפי עקרון האשם והוכרע לפי סבירות האמצעים שננקטו להבטחת שלום המטופל בנסיבות המקרה הספציפי, תוך התייחסות למבחן צפיות הנזק ויישום שיקולי העזר, כדוגמת הסתברות הנזק וחומרתו, היכולת המעשית והעלויות הדרושות למניעתו, הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, וכדומה. כאמור , רשלנות רפואית בטיפול נקבעה רק אם הרופא המטפל לא נקט אמצעים סבירים הידועים לקהילה הרפואית אותה עת, לצורך מניעת הנזק הצפוי והנובע מאותו טיפול.

רשלנות רפואית בטיפול – דוגמאות מהפסיקה

נדגים את האמור בעניין קיומה והעדרה של רשלנות רפואית בטיפול בהכרעות של בית המשפט העליון , שניתנו בהפרש של כשלושה עשורים .

במקרה שנדון בע"א 612/78 פאר נ' ד"ר קופר, פ"ד לה(1) 720, 726-727 (1980)). דובר על מטופל שעבר ניתוח להסרת בליטה בלתי אסתטית בשוקו הימנית. לאחר הניתוח הושמה רגלו בגבס, התפתח נמק והרגל נקטעה מתחת לברך. בדיעבד הסתבר, כי אותו מטופל סבל ממום מולד שהתבטא בהצרת עורקים, ושלטענת הרופאים בגלל נדירותו לא נהוג לבדוק אותו בבדיקות שגרתיות לפני הניתוח. תביעתו בבית המשפט המחוזי נגד המשיבים נדחתה והמטופל ערעור לביהמ"ש העליון .

ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה הפוכה מערכאה הדיונית, וקיבל את הערעור . הוא פסק כי בנסיבות המיוחדות של העניין הרופאים היו חייבים לוודא לפני הניתוח אם המטופל הזה סבל ממום של הצרת העורקים מלידה. המקרה נשוא פסה"ד הומשל לאדם בעל סוג דם נדיר ביותר, תת-קבוצה של תת-קבוצת דם ושבבית החולים, שם הוא אושפז לניתוח, לא עורכים בדיקות של תת-קבוצות כאלה בגלל נדירותן. אם בשעת הניתוח אותו מטופל ניזק בשל עירוי-דם מסוג לא מתאים , יהיה בכך משום רשלנות רפואית בטיפול. זאת, מאחר ואדם שמתאשפז סומך על בית החולים שתיערכנה כל הבדיקות הנחוצות, גם ביחס לתופעות נדירות, ובלבד שהן ידועות בעולם הרפואה . כך גם בעניין המערער עצמו- ביהמ"ש העליון קבע כי על בית החולים היתה חובה לוודא מה מצב עורקי רגלו הימנית שכן תופעה של היצרות העורקים ידועה במדע הרפואה, גם אם נדירה. הסיכון לנזק לרגל עקב מום נדיר אך מוכר זה, במהלך ביצוע הניתוח הספציפי, היה אמור להיות צפוי. פוטנציאל הנזק האפשרי, שהינו כריתת רגל, היה כה חמור, שבשיקול דעת רפואי סביר צריך היה פשוט להימנע מביצוע הניתוח. הרופאים הפרו חובה זו, לא הקדימו את הבדיקות הנחוצות לפני הניתוח וביצעו אותו בהתעלם מאפשרות קיומו של סיבוך חמור ומסוכן, גם אם נדיר. לכן, כריתת רגלו של מטופל היתה תוצאה ישירה של רשלנות רפואית בטיפול .

מקרה אחר והפוך מבחינת התוצאה נדון בע"א  5586/03 ד"ר לארי פרלמוטר נגד פלוני ומסד לביטוח לאומי . בעניין זה מטופל הגיש תביעה נגד רופא שביצוע השתלת השיער בראשו. בתביעה נטען התרשלות הרופא בביצוע השתלת השיער גרמה לו לא רק לכאב וסבל, אלא גם להתפרצות הסכיזופרניה. מאחר והטיפול בוצע כאמור מבלי שהרופא בדק את הרקע הפסיכיאטרי שלו, הרופא חייב לפצותו לא רק בגין ההשתלה הכושלת, אלא גם בגין השלכות של מחלת הנפש שלו . ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה במלואה , בעיקר משום שלפי הרישום הרופא אכן לא ביצע לתובע בדיקות מקדימות כלשהן טרם הטיפול ולא הציג למטופל שאלות בדבר מצבו הנפשי בהווה ובעבר. הרופא ערער על חיובו בפיצוי וטען כי בהתחשב בסוג הטיפול הספציפי הוא לא התרשל כלל כלפי המטופל, מה גם שממילא לא ניתן היה לצפות את הנזק – התפרצות מחלת הנפש- עקב השתלת שיעור רשלנית .

ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וביטל את חיוב הרופא בפיצויים בגין רשלנות רפואית בטיפול. בפסק דינו נקבע כי לא ניתן לבסס את התרשלותו של הרופא על כך שלא ערך בדיקות רפואיות מקדימות בתחום הבריאות הנפשית למועמד להשתלת שער . לרופא שעוסק בהשתלת שיעור אין, ולא צריכה להיות, הכשרה בתחום בריאות הנפש, וספק אם בדיקה כלשהי שהיה עורך היתה מגלה את בעיותיו הנפשיות של המטופל  או מעלה חשש כלשהו להתפרצות מחלת נפש בעקבות הטיפול. בכל הנוגע לאי מילוי שאלון בדבר  מצבו הנפשי של המטופל ביהמ"ש  הוסיף וקבע כי לפי מבחן הציפיות הנורמטיבית (דהיינו מה צריך היה לצפות בסוג כזה של המקרים) אכן צריך להציג בפני מטופל העומד לפני טיפול אסתטי גם שאלות בדבר עברו ומצבו הנפשי. במקרה ומתגלה שלאדם יש רקע פסיכיאטרי – לשיטת ביהמ"ש צריך אולי לדרוש ממנו אישור של מומחה לבריאות הנפש בטרם ביצוע "ניתוח רשות" . יחד עם זאת, בהיבט הקונקרטי של הדברים, מבחן הצפיות לא הוכח. שכן, לא הוצגה באותו מקרה ראיה התומכת בטענת המטופל כי ניתן היה לצפות שהשתלת השיער עלולה לגרום להתפרצותה של מחלת נפש. יתר על כן, אפילו אם מניחים כי מחלת הנפש אצלו אמנם נגרמה כתוצאה מניתוח ההשתלה, הרי שלא הוכח שבדיקתו על ידי פסיכיאטר היתה מובילה למסקנה שאין לאפשר את ביצוע הניתוח. בקיצור, התביעה נדחתה אף משום שלא התקיים הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק.

 

מהדוגמאות לעיל אפשר לראות, אם כן, כיצד יישם ביהמ"ש העליון את עקרון האשם הכללי על נסיבות המקרים הספציפיים בהם נטען לקיומה של רשלנות רפואית בטיפול , וכפועל יוצא מכך הגיע לתוצאות מנוגדות .

 

המקרים שטופלו במשרדנו

 

בתיק אחד המטופל היה אמור לעבור ניתוח לכריתת פיסטולה מפי הטבעת , שגרמה לו לכאבים וחוסר נוחות . ניתוח כזה נחשב בדרך כלל לפשוט יחסית ובמקרה שלנו הרופא המנתח אכן התייחס אליו ככזה גם במתן ההסברים לצורך קבלת הסכמת המטופל לניתוח גם בהכנות לקראת ביצועו. הפיסטולה אכן נכרתה בתום ניתוח קצר, אלא שאחריו המטופל החל לסבול מחוסר שליטה על צואה וגזים. הסתבר כי בניתוח נחתמו שרירי הסוגרים האנאליים שלו. כאמור, עצם התוצאה העגומה של הניתוח אינה מעידה על רשלנות ולכן נתבקשנו לבחון האם הנזק החמור לסוגרים היה בכלל צפוי ובאלו אמצעים צריך היה לנקוט כדי למנוע .

בדיקת התיק במשרדנו העלתה כי קודם כל, המנתח ביצע אנמנזה רשלנית לקראת הניתוח. מסיבה זו הוא לא נתן את דעתו לעובדה כי המטופל סבל ממחלה דלקתית כרונית במערכת העיכול, שהיתה כרוכה בטיפולים תרופתיים ממושכים. ידוע שחלק מאותם טיפולים עלול להשפיע על המבנה האנטומי של הרקטום והסוגרים – דבר שמחייב הערכות ותכנון מתאימים לניתוח. משום כך, המנתח היה חייב לחשוד לגבי קיום הקשר בין הרקע הרפואי של המטופל לבין אפשרות של שינויים אנטומיים באזור הניתוח המתוכנן . כדי לשלול או לאושש אפשרות זו, היה עליו להקדים ולבצע בדיקות הדמיה. במקרה כזה השינוי האנטומי היה מתגלה מבעוד מועד, על כל המשתמע לגבי התאמת שיטת הניתוח אליו. בהעדר המידע שהיה יכול להתגלות רק מתוך ממצאי בדיקות ההדמיה, שיטת הניתוח היתה אמנם נכונה ומקובלת, אולם בלתי מתאימה לחלוטין למצבו הרפואי המיוחד של המטופל. בנסיבות אלו היה ברור שלא ננקטו האמצעים הסבירים למניעת הסיכון הצפוי של פגיעה בסוגרים במהלך הניתוח, דהיינו שהמנתח התרשל בטיפול הניתוחי. למרבה הצער הסיכון החריג והצפוי הנ"ל אכן התממש, סוגריו של המטופל נחתכו ועקב כך איכות חייו נפגעה באופן דרמטי. בגין אותה רשלנות רפואית באבחון ובטיפול של המנתח הוגשה תביעת רשלנות רפואית. בעקבות ניהולה הושג הסכם פשרה שזיכה את המטופל בפיצוי כספי שנשק למיליון ש"ח.

 

מקרה נוסף של רשלנות רפואית באבחון ובהמשך גם רשלנות רפואית בטיפול שנוהל ע"י משרדנו הוא מתחום המיילדות. באותו מקרה היה מדובר על אישה צעירה ופורייה, שבעקבות הלידה איבדה את רחמה. שרשרת האירועים שהובילה לתוצאה טראגית זו החלה בהתפתחות דימום  לאחר הלידה –  Acute Post Partum Hemorrhage-APPH , וזאת על רקע אטוניה רחמית (חוסר התכווצות תקינה של הרחם) . אטוניה של הרחם הינו תהליך ש"מזין את עצמו", הן בשל הרפית שרירי הרחם בעקבות ירידה בחמצון וזילוח הרקמות והן בשל  התפתחות הפרעות קרישה. לכן, זמן התמשכותו של הדימום הרחמי וכמות הדם שיולדות מאבדות במהלכו עומדים ביחס הפוך לסיכוי עצירתו ללא נקיטת אמצעים דרסטיים כגון כריתת הרחם. מכאן החשיבות הקריטית שנודעת גם לאבחונו המוקדם של דימום מסוג זה, גם למהירות עצירתו וגם לייצוב המצב ההמודינמי של היולדת.

 

באותו מקרה היולדת היתה חשופה מראש לסיכון מוגבר לפתח דימום יתר לאחר הלידה וזאת בשל ניתוח קיסרי ממושך ואיבוד דם משמעותי במהלכו. בנסיבות אלו המעקב אחר כיווץ רחמה ומצבה ההמודינמי בתום הניתוח הקיסרי היה אמור להיות קפדני מאוד. אלא שביחידת ההתאוששות לא שמו לב או לא נתנו את דעתם לכל הסימנים שהצביעו על המשך הדימום ואף התגברותו. בשל רשלנות רפואית במעקב והשגחה אנשי הצוות "התעוררו" רק אחרי שהיולדת נכנסה למצב של שוק היפוולמי (שוק שנגרם עקב אובדן משמעותי של נפח הנוזלים בגוף).

 

גם בשלב זה אפשר היה עדיין להציל את רחמה של התובעת , אם הרופאים היו נוקטים בכל האמצעים הדרושים כדי לעצור את הדימום ולייצב את היולדת  מבחינת המודינמית. בפועל, האמצעים שננקטו לאחר גילוי הדימום הרחמי היו בלתי מספקים ובלתי יעילים והיה בהם משום דוגמא מובהקת של רשלנות רפואית בטיפול. לא רק זאת אלא שהכישלון הטיפולי התגלה באיחור ניכר, ולכן הפעולות הנוספות לעצירת הדימום וייצוב מצבה-  כגון מתן מנות נוספות של מכווצי רחם, הזרקתPG  לדופן הרחם, הזלפתPG  לחלל הרחם, ניפוח בלון ע"ש בקרי בתוך הרחם ומתן מוצרי דם – החלו להתבצע רק לאחר שאבד זמן יקר והאפשרויות הטיפוליות הצטמצמו לכריתת הרחם  .

 

התביעה בגין רשלנות רפואית באבחון וגם בגין רשלנות רפואית בטיפול שהוגשה ע"י משרדנו נשאה פרי. סכום הפיצוי הגבוה ששולם ליולדת במסגרתה פיצה אותה לא רק על נזקיה הגופניים והנפשיים שנגרמו לה עקב איבוד רחמה והנכות הרפואית המשמעותית שכרוכה בכך, אלא גם על עלויות הפונדקאות, שרק באמצעותה היא יכולה היתה להביא ילדים נוספים לעולם.

 

ייעוץ רשלנות רפואית
צרו עמנו קשר לקבלת ייעוץ משפטי ללא עלות »
מענה תוך 24 שעות • 100% דיסקרטיות