בת.א (ירושלים) 9873-07, נדונה תביעת רשלנות רפואית שעניינה פטירתה של מאושפזת מבוגרת, בעקבות נפילה שארעה במהלך אישפוזה בבית חולים כאשר לא היתה תחת השגחה ראויה במקביל למתן תרופה שאינה מתאימה.
עובדות המקרה היו כדלהלן: אשה כבת 88 אושפזה בבית חולים עקב לחצים וכאבים בלב. במהלך האשפוז ניתנה תרופה נוספת מסוג דרלין בנוסף לתרופה שנטלה באופן קבוע. מאוחר יותר הוחלף הדרלין בנורמיטן וזאת למרות קיומו של דופק נמוך ביותר. האשה סבלה מאירוע איבוד הכרה בשעות הערב, וביום למחרת, בשעות אחר הצהריים, ניגשה לעמדת האחיות, התעלפה, נחבלה בראשה ועקב כך נגרם נזק קשה בחוט השדרה, שיתוק בארבע גפיים ואי שליטה על סוגרים .לאחר שנתיים וחצי נפטרה.
בעקבות המקרה פנו בניה של האשה לעורך דין המטפל ברשלנות רפואית, וזה הגיש בשמם תביעת רשלנות רפואית כנגד בית החולים, העירייה ומדינת ישראל המפעילות את בית החולים. בתביעה נטענו מספר טענות לגבי ההחלטה לשלב בין התרופה הקבועה לתרופה נוספת, החלפת התרופה באחרת למרות מצבה הרפואי של המנוחה,רישום מקביל ושונה של הרופא ומאידך של האחות, לעניין ארוע הסינקופה הראשון, שהביא להשגחה רשלנית של צוות בית החולים על המנוחה במהלך שהותה בבית החולים לאחריו.
בית המשפט קבע כי לעניין המחלוקת בעניין הרישום יש להעדיף את רישום האחות שקבע כי מדובר באירוע של אובדן הכרה למרות שהוא נערך מאוחר יותר מרישום הרופא (שקבע כי מדובר בחולשה בלבד), שכן היא שהתה בזמן האירוע לצדה של המנוחה והייתה עדה ישירה לו. לעניין ההחלטה לשנות את התרופה נקבע כי היה בשינוי משום רשלנות רפואית נוכח מצבה של המנוחה באותה נקודת זמן, וכי קיים קשר סיבתי בין מצבה של המנוחה שהביא לנפילתה לבין מתן התרופה המאוחרת.
לעניין ההשגחה לאחר אירוע אובדן ההכרה הראשון, נקבע כי בנסיבות הענין בית החולים היה חייב לדאוג כי המנוחה תישאר במיטתה תחת השגחה ומעקב צמודים של בית החולים או של בני משפחתה, וכי היעדר השגחה בפועל על ידי בית החולים או בני המשפחה (להם לא הוסבר הצורך בהשגחה) הוא הגורם הישיר לכך שהמנוחה נפגעה.
לענין הקשר הסיבתי בין הנפילה למותה של המנוחה נקבע כי ניתן לראות את הנפילה כגורם שהביא לשיתוק ולחוליים שבאו בעקבותיו ושגרמו לבסוף לפטירתה.
בסופו של עניין קבע בית המשפט כי מדובר ברשלנות וקבע פיצוי בסך של כ 400,000 ש"ח המתייחסים לכאב וסבל ,קיצור תוחלת חיים והוצאות אשפוז ועזרה לזולת.
