בע"א 2146/08 נדונה תביעת רשלנות רפואית שעסקה בעובדות הבאות: בחור בן 26 התלונן על חום, כאבי גרון ושיעול, ואובחן ע"י רופא קופ"ח כמי שסובל מזיהום בדרכי הנשימה העליונות. בהמשך, משעלה חומו של אותו בחור באופן קיצוני, הוא פנה לחדר המיון של ביה"ח בני ציון. הקבלה בחדר המיון התבצעה במהלך הלילה, והבחור שוחרר לביתו עוד באותו הלילה, לאחר שבוצעו לו בדיקות שונות, ובהן בדיקת א.ק.ג. האבחנה בשיחרור היתה כי הוא סובל מזיהום ויראלי, והומלץ על מנוחה וטיפול תרופתי. כ-36 שעות לאחר מכן, אותו בחור נמצא מת במיטתו בבית, ובדו"ח הנתיחה שלאחר המוות נקבע כי הוא נפטר כתוצאה מדלקת חריפה בשריר הלב (מיוקרדיטיס – בלעז).
בעקבות הפטירה פנו יורשיו של הבחור לעורך דין רשלנות רפואית, וזה הגיש בשמם תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים. התביעה בגין רשלנות רפואית התגלגלה עד לבית המשפט העליון, ושם נקבע כי הרופא בחדר המיון התרשל בהחלטתו לשחרר את הבחור לביתו עוד באותו לילה, וזאת במקום להמתין עם קבלת ההחלטה בענינו עד למחרת בבוקר. קביעה זו נסמכה על עדות מומחה רפואי שמונה מטעם בית המשפט, ושבמסגרתה נקבע כי תרשים הא.ק.ג שבוצע במיון לא היה תקין. בית המשפט ציין לענין זה כי די בכך שהתעוררה שאלה ביחס לאותו תרשים כדי לעכב את ההחלטה בדבר השיחרור מחדר המיון. בית המשפט הוסיף וציין כי אין אומנם לצפות מרופא חדר המיון שיהפוך למומחה בכל קשת התחומים שעוברים תחת ידיו מדי יום, ושיזהה בעצמו את מחלת המיוקרדיטיס שממנה סבל אותו בחור. ואולם, יש לצפות מרופא חדר המיון שיידע לאתר סיכון (להבדיל מלאבחן מחלה) לנוכח סימני אזהרה שניצבים בפניו, וזאת על מנת להורות על השארת החולה בבית החולים כדי להשלים את תהליך הבירור והמעקב אחר מצבו, ולרבות באמצעות מומחים נוספים.
מכאן עבר בית המשפט לבחון את השאלה – האם הפטירה היתה נמנעת אילו הבחור היה מעוכב במיון עד לבוקר שלמחרת. ויודגש: כדי שבית משפט יחייב מוסד/גורם רפואי לשלם פיצוי בתביעה של רשלנות רפואית, יש צורך בקביעה כי לולא רשלנות רפואית זו היה הנזק נמנע. לענין זה נקבע כי ההחלטה לשחרר את הבחור לביתו, כבר במהלך הלילה, גרמה בנסיבות הענין לנזק ראייתי, שכן היא מונעת מאיתנו מלדעת מה היו תוצאות הבירור שהיה נערך אילו אותו בחור היה נשאר במיון עד למחרת בבוקר. במובן זה נמנע מאיתנו מלדעת אילו פעמוני אזהרה יכולים היו להופיע עד הבוקר, ולרבות במסגרת בדיקות נוספות שהיו מבוצעות בביה"ח. בית המשפט הניח איפוא כי אילו הבחור היה נשאר במיון, היו מתגלים בפני הצוות הרפואי סימני אזהרה שהיו מלמדים על מחלתו האמיתית.
בסופו של יום, ומאחר שבבית המשפט השלום נקבע (כענין שבעובדה ובהסתמך על חוות דעת מומחים) כי אילו הבחור היה מאושפז בביה"ח היו לו 30% סיכויים להחלים ממחלתו, נפסק לזכותו פיצוי בגובה 30% משיעור הנזקים הכרוכים בפטירה.
