עו"ד אבי שמואלי
בפס"ד שניתן לאחרונה בביהמ"ש המחוזי מרכז (ת.א 17026-12-18) התקבלה תביעה נוספת של יולדת שיוצגה ע"י משרדנו וסבלה מקרע רקטלי עמוק בעקבות רשלנות רפואית בלידה.
רקע
דובר בלידה של יולדת מבכירה שהתרחשה בביה"ח שיבא בשנת 2018. השלב הראשון של הלידה התקדם באיטיות, וכך גם השלב השני שבו ראש העובר 'נתקע' בגובה 1+ משך למעלה מ-4 שעות. בנסיבות אלו, ובשל התארכות השלב השני, הוחלט לסיים את הלידה בוואקום, וזה בוצע ע"י רופא מתמחה בנוכחות שתי רופאות בכירות, אחת מהן מנהלת חדרי הלידה. לאחר שהתינוק חולץ בוואקום התברר שהוואקום בוצע כשראש התינוק במצג של עורף לאחור. בשלב זה, ועדיין בחדר הלידה, אובחן אצל היולדת קרע עמוק וחריג שחצה את קיר הנרתיק וחדר לתוך החלל הרקטלי. היולדת הועברה לחדר ניתוח לצורך ניתוח מתקן, ובהמשך התברר כי הקרע ערב גם את הסוגרים האנאליים וכי היולדת נותרה עם 30% נכות צמיתה שמתבטאים בחוסר שליטה על גזים, בקשיי שליטה על צואה רכה, ובכאבים והפרעה לקיום יחסי מין.
רשלנות הצוות המיילדותי
בפסה"ד נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלות צוות חדר הלידה:
נפסק כי העיכוב בהתקדמות הלידה כבר בשלב הראשון, הצריך מעקב תכוף והדוק יותר של הרופאים, בפרט תוך ניסיון לברר מה גורם לעיכוב בלידה, והאם מנח העובר בתעלת הלידה הינו אכן תקין. בהתאם, מרגע שהיולדת הגיעה למצב של פתיחה מלאה והתברר כי ראש העובר אינו יורד בשלב זה מגובה של 1+, גם בחלוף שעתיים ושלוש, צריך היה לבדוק ולאבחן כי הדבר נובע ממנח לא תקין של ראש העובר (במקרה זה דובר בעורף לאחור), להסביר ליולדת כי לנוכח האמור הולך ופוחת הסיכוי שהלידה תסתיים באופן ספונטני, ולהמליץ בפניה לסיים את הלידה בניתוח קיסרי. כל זאת לא נעשה. בפועל, לא היה בנמצא כל תיעוד לביקור רופא שנעשה אצל היולדת משך כ-4 שעות בשלב השני. כבר בהיבט זה, כך נקבע, הוכחה טענת התביעה בנוגע לקיומה של רשלנות רפואית בלידה, שכן אילו הלידה הייתה מסתיימת בניתוח קיסרי, הקרע הרקטלי היה נמנע.
עוד נפסק כי גם כאשר רופאי חדר הלידה הגיעו לבסוף ליולדת, לאחר כ-4 שעות של פתיחה מלאה, החלטתם לסיים בשלב זה את הלידה בלידת ואקום דווקא, התקבלה כלאחר יד, מבלי להקדים ולבדוק את מנח ראש העובר וממילא ללא ידיעה כי מדובר במנח של עורף לאחור שהופך את ביצוע הואקום למורכב ומסוכן יותר. העובדה שראש העובר נותר בשלב זה גבוה יחסית, בעמדה 1+, הפכה את ביצוע הוואקום למורכב ומסוכן עוד יותר. בנסיבות אלו, כך נפסק, צריך היה להעמיד בפני היולדת, ואף להמליץ בפניה, לסיים את הלידה בניתוח קיסרי. בפועל, לא רק שהחלופה של ניתוח קיסרי לא הוצעה ליולדת בשלב זה, אלא שגם הסכמתה לביצוע ואקום לא ממש התבקשה. האמור הקים ליולדת עילת תביעה נוספת ועצמאית של רשלנות רפואית שענינה בכך שהליך הואקום בוצע בגופה ללא הסכמה מדעת. בהקשר זה נקבע כי הוכח שאילו היולדת הייתה מעודכנת בכל הפרטים, הסיכונים, והחלופות הרלבנטיות למצבה, היא הייתה מעדיפה שהלידה תסתיים בניתוח קיסרי, חלופה שכאמור היתה מונעת את הנזק שנגרם לה.
לבסוף נמצא שגם בביצוע הוואקום עצמו נפלה במקרה זה רשלנות רפואית. דובר , כאמור, בלידת ואקום מורכבת ומסוכנת, ובנסיבות אלו נפסק שאם כבר הוחלט לסיים את הלידה הוואקום, מן הראוי היה שהרופא הבכיר והמנוסה שבמקום הוא שיבצעה. בפועל, ביצוע הוואקום הוטל דווקא על כתפיו של מתמחה צעיר, שחסר את הניסיון והמיומנות לביצוע מלאכה כה מורכבת. ביהמ"ש דחה לעניין זה את טענת ביה"ח שלפיה די היה בכך שמנהלת חדר הלידה נכחה במקום ופיקחה על פעולות המתמחה, תוך שהוא קובע כי בנסיבות אלו היה על מנהלת חדרי הלידה לבצע את הוואקום המורכב בעצמה, ולתת למומחה הזדמנות ללמוד מצפיה בפעולותיה שלה. ביהמ"ש המשיך וקבע בהקשר זה כי ביצוע הוואקום בידיו הלא מנוסות של הרופא המתמחה הגביר את הסיכון להיווצרות קרע רקטלי באופן המקיים גם הוא את דרישת הקשר הסיבתי בין הקרע לבין אופן ביצוע הוואקום.
הפיצוי
בנסיבות אלו ביהמ"ש חייב את ביה"ח שיבא לשלם ליולדת סכום כולל של כ-1.9 מליון ₪, וזאת בשים לב לאמור להלן:
נכותה הרפואית של היולדת הועמדה על 30%, והיא התבטאה בעיקר בחוסר שליטה בגזים, ודחיפות במתן צואה. היולדת, עו"ד במקצועה, הספיקה לעבוד טרם הלידה כשנתיים והשתכרותה היתה בשיעור השכר הממוצע במשק. ביהמ"ש אמד בנסיבות אלו את נכותה התפקודית על 20%, וחישב את הפסדי השתכרותה לעתיד לפי 150% השכר הממוצע במשק וזאת עד לגיל 67.
את רכיב הפיצוי בגין כאבה וסבלה של היולדת ביהמ"ש העמיד ע"ס של 420,000 ₪.
