עו"ד שגיא רובינסקי
חוק זכויות החולה נחקק בשנת 1996 במטרה להגדיר ולתת תוקף לזכויות המטופלים אשר קודם לכן הוגדרו ע"י הפסיקה. עיגונן של זכויות המטופלים בחוק, נתן להן משנה תוקף, ולמרות שרובן כבר הוכרו קודם לכן ע"י בתי המשפט במסגרת ההלכות אשר הלכו והתפתחו עם השנים, הרי שהחוק שינה בצורה משמעותית את השיח ואת האקלים, בכל הנוגע ליחסי רופא/מוסד רפואי- מטופל.
כבר בבחירת המילים בהן הוא משתמש, חוק זכויות החולה עשה מהפכה. אמנם שמו של החוק הינו "חוק זכויות החולה", אולם בגוף החוק במקום לדבר על "חולה" מדברים על "מטופל". שפה, כידוע, מגדירה את המציאות, וברור כי המילה "מטופל", להבדיל מ"חולה", הופכת את ההתייחסות אליו מגורם מוחלש ונזקק, לצרכן שירותי רפואה, בעל זכויות לקבלת שירות נאות.
במאמר זה אדון בשלוש הזכויות המעוגנות בחוק זכויות החולה ושהמשותף להן הינו זכות המטופל לקבל מידע מלא בנוגע לטיפול הרפואי המיועד, לו או שניתן לו:
הסכמה מדעת לטיפול רפואי – ס' 13 לחוק זכויות החולה עיגן את זכותו של המטופל לקבל את כל המידע הדרוש לו באופן סביר, כדי לקבל החלטה מושכלת, האם הוא מעוניין לקבל טיפול רפואי כזה או אחר.
מקורה הנורמטיבי של זכות זו נובעת מההכרה באוטונומיה של האדם על גופו. תחילה ההלכה, ובעקבותיה החוק, עשו שינוי של ממש כאשר ביטלו את הגישה הפטרנליסטית שאפיינה את התנהלות הרופאים והמערכת הרפואית בעבר, והחזירו למטופל את הזכות להיות מעורב בטיפול הרפואי שניתן לו, ולקבל את ההחלטה על הטיפול הרפואי שמתאים לו בעצמו – בהתבסס על מידע מקצועי שיספקו לו הרופאים.
המידע הדרוש למטופל כולל מידע בנוגע לאבחנה שניתנה בעניינו, המהלך הצפוי למחלה, תיאור ההליך הרפואי, מטרתו, תועלתו וסיכויי הצלחתו, הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי וכו'.
על המטפל למסור למטופל את המידע הרפואי בשלב מוקדם ככל הניתן ובאופן שיאפשר לו להבין את המידע שנמסר לו – כלומר הסברים פשוטים וברורים ובשפה המובנת לציבור המטופלים שאינם רופאים.
לאורך שנים רבות, ההלכה קבעה כי השאלה מהו המידע הדרוש למטופל כדי לקבל החלטה מושכלת תיבחן בעיניו של המטופל הסביר (כמו למשל בע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל) ונראה כי חוק זכויות החולה אימץ עמדה זו. בשנים האחרונות החלו נשמעים קולות נוספים, כמו של השופט עמית בע"א 1303/03 קדוש נ' ביקור חולים, בו הציע השופט עמית לעבור למבחן המטופל הסביר המשולב בעיניו של הרופא הסביר, אשר מתחשב גם בפרקטיקה הרפואית הנוהגת. גישה זו. המצמצמת את היקף הגילוי הנדרש, נותרה בינתיים, דעת מיעוט.
חובת ניהול רשומה רפואית וזכות המטופל למידע רפואי
ס' 17 לחוק זכויות החולה מעגן את חובת הרופא המטפל לתעד את מהלך הטיפול הרפואי שניתן למטופל ברשומה רפואית. על הרשומה הרפואית לכלול פרטים מזהים של המטופל והמטפל ומידע רפואי על הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי, אבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול.
מלבד החשיבות הרבה של תיעוד הטיפול הרפואי לצורך מתן טיפול מתואם, מסודר והמשכי, הרי שתיעוד הטיפול הרפואי שניתן ברשומה מסודרת, חיוני על מנת לאפשר למטופל עצמו לדעת מה מצבו הבריאותי, מה היו האבחנות, מה היו ההמלצות ולקבל את המידע המקסימאלי בנוגע לטיפול הרפואי המומלץ לו או אשר ניתן לו.
ס' 18 לחוק זכויות החולה קובע את זכותו של המטופל לקבל מידע מהרשומה הרפואית המתייחסת אליו, כולל עותק ממנה. כלומר, כל מטופל זכאי לפנות לקופת החולים בה הוא מטופל, לרופא ספציפי או לבית חולים, ולבקש לקבל עותק מלא מהתיק הרפואי שלו והמוסד חייב להיעתר לבקשה זו בזמן סביר.
לאחרונה, אף התוקנו תקנות חדשות שנקראות "תקנות זכויות החולה (תשלום מרבי בעד מסירת העתק רשומה רפואית או עיון בה- תשע"ט 2019)" אשר התקנו בעקבות תלונות על תעריפים גבוהים שנהגו המוסדות הרפואיים לגבות ממטופלים, במטרה להנגיש את הרשומה הרפואית לכל מטופל במחיר סימלי.
מתן גישה לרשומה הרפואית למטופל מתקפת את האוטונומיה שלו על גופו וזכותו לקבל מידע מלא על מצבו הרפואי והטיפול שניתן, מאפשרת לו לקבל חוו"ד רפואית נוספת לצורך בחירה בטיפול המועדף עליו, ואף מאפשרת לו לבחון האם הטיפול הרפואי שניתן לו היה ברמה מקצועית נאותה.
ועדת בדיקה
ס' 21-22 לחוק זכויות החולה קובעים הסדר בנוגע להליכי בדיקה. מדובר בהליכים אותו מקיים מוסד רפואי, על מנת לבדוק אירוע חריג או תקלה שאירעה במהלך טיפול רפואי.
ערב חקיקת החוק, נקבעה זכותו של המטופל לקבל מידע בנוגע לממצאי ועדת בדיקה שהוקמה בעניינו, בפסק הדין של השופט ברק בת.א. 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, נכתבה הפסקה המאלפת הבאה:
"ביסוד תפיסתנו עומד האדם שבו מקננת מחלה, ולא מחלה שמצאה לה בית קיבול באדם. עניינו של הרופא הוא האדם החולה, ולא המחלה שבאדם. על-כן זכאי האדם, אם הוא רוצה בכך, לדעת מה הטיפול שהוא עומד לקבל, ומה הטיפול שהוא כבר קיבל. הוא זכאי לדעת על אירועים, מעשים, מחדלים והוראות שהביאו אותו למצב שבו הוא נתון עתה, לאחר הטיפול. הכרה בחיסיון בפני גילוי דו"ח ביקורת פנימית של בית החולים פוגעת בזכויות אלו של האדם לדעת מה נעשה בו, ואינה מתיישבת עם זכויות אלו".
עם חקיקת חוק זכויות החולה, בהתחשב ברוח הדברים שנקבעו בהלכת הדסה נגד גלעד, אך גם תוך מתן משקל לטענות הגורמים הרפואיים שגרסו כי על מנת שניתן יהיה לערוך הליכי תחקור, למידה ושיפור אמיתיים – יש לאפשר חיסיון על מה שנאמר במסגרת אותם ההליכים שאחרת הרופאים והמוסדות יחששו לשתף פעולה מחשש כי דבריהם ישמשו כנגדם במסגרת תביעת רשלנות רפואית – קבע המחוקק הסדר אשר מנסה לאזן בין השיקולים השונים.
ס' 21 לחוק, דן בהקמת ועדת בדיקה, ביוזמת הנהלת ביה"ח או לבקשת המטופל, אשר תפקידה לבדוק אירוע חריג שאירע למטופל ספציפי. ס' זה קובע כי המטופל יהיה זכאי לקבל את דו"ח הממצאים והמסקנות של ועדת הבדיקה שהוקמה בעניינו. כלומר – החוק הכיר בזכות המטופל לקבל מידע לגבי תקלה או אירוע חריג שאירע בטיפול בו, בהתאם לרוח הלכת הדסה נגד גלעד.
לצד ההסדר על הקמת ועדת בדיקה, ס' 22 לחוק מגדיר ועדה מסוג אחר – "ועדת בקרה ואיכות" – אשר אמורה לדון בהערכת הפעילות הרפואית ושיפור איכותו של הטיפול הרפואי באופן יותר רוחבי. דיוני ועדה זו יישארו חסויים, גם אם יש בהם התייחסות לטיפול במטופל ספציפי.
לדעתי, האבחנה בין שתי סוגי הועדות אינה תמיד חד משמעית, ולעיתים נעשה ניסיון ע"י הגורמים הרפואיים להגדיר ועדה שמוקמת, כ"ועדת בקרה ואיכות", למרות שמבחינה עניינית מדובר ב"ועדת בדיקה", רק על מנת להנות מחיסיון ממצאיה.
לסיכום, חוק זכויות החולה עיגן בחקיקה ראשית את זכותו של המטופל לקבל מידע רחב על הטיפול הרפואי אשר עומד להינתן לו – לצורך מתן הסכמה מדעת; על הטיפול הרפואי שניתן לו – במסגרת החובה לנהל רשומה וזכותו לקבל עותק ממנה; וקבלת מידע על אירוע חריג שאירע במהלך הטיפול בו – במקרה בו מוקמת ועדת בדיקה בעניינו לפי ס' 21 לחוק.
אין ספק כי מדובר בחוק חשוב ביותר, אשר תרם רבות לזכויות המטופל ולשינוי השיח הציבורי בתחום זה.
