"בגלל רשלנות רפואית איבדנו את התינוקת, ואנו רוצים להגיש תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים". כך, הקדימו ואמרו בני הזוג שהגיעו לפגישה במשרד.
האם סיפרה כי היה זה הריונה הראשון, וכי היא ובעלה היו מאושרים לשמוע שהמדובר בבת.
במהלך ההיריון בני הזוג ביצעו בדיקות רבות ושונות, לרבות באופן פרטי, שלימדו על כך שהעוברית בריאה.
בסביבות השבוע ה-32 להריון, האם הופנתה לבית החולים בשל גרד עז שנמשך מספר ימים, ובשל תחושה מופחתת של תנועות עובר. בדיקות דם שבוצעו לאם הצביעו על תפקוד לא תקין של הכבד, והאם אושפזה.
בקבלה לאשפוז ניתנה הנחיה לבצע ניטור של הדופק עוברי פעמיים ביום. בפועל, היו ימים במהלך האשפוז שבהם אף בוצעו ניטורים עובריים מרובים יותר, וזאת בעקבות תלונות חוזרות של האם בדבר היעדר תנועות עובר, או ירידה בתנועות העובר.
ביום החמישי לאשפוז אף ניתנה הנחיה של סגן מנהל המחלקה לבצע, מכאן ואילך, ניטור עוברי 3 פעמים ביום, וזאת בשל האטות בדופק העוברי שהופיעו באותו היום.
יומיים בלבד לאחר מכן הוחלט לשחרר את האם לביתה, תוך הפנייתה למרפאת הריון בסיכון לביצוע ניטור עוברי פעם בשבוע. האם צוידה במרשם לטיפול תרופתי שימשיך וישכך את תחושות הגרד, ונאמר לה כי "הכל בסדר", וכי מצבה ומצב העוברית תקין.
יומיים בלבד לאחר שחרורה מבית החולים, האם הגיעה על דעת עצמה לבדיקה במרפאת קופ"ח, ואו אז התברר כי העוברית כבר אינה עוד בחיים.
כדי לבדוק אם נסיבות העניין מקימות לבני הזוג עילה לתביעה על רשלנות רפואית שנכנסת לקטגוריית תביעות רשלנות רפואית בהריון (וליתר דיוק במעקב הריון), אספתי את תיקיה הרפואיים של האם, ונועצתי במומחה מתאים בתחום הגינקולוגיה והמיילדות. ממצאי הבדיקה העלו את הדברים הבאים:
- האם סבלה במהלך ההיריון ממחלה שנקראת כולסטזיס של הריון (ובלעז: ICP – INTRA HEPATIC CHOLESTASIS OF PRGNANCY). תסמיני המחלה מתבטאים בתחושה עזה של גרד בעור, ובתוצאות בדיקת דם שמדגימות הפרעה בתפקוד הכבד.
- בספרות הרפואית מצויין במפורש שהמחלה כרוכה בסיכון מוגבר למוות עוברי תוך רחמי או למצוקה עוברית תוך רחמית, וכי מסיבה זו, יש בספרות הרפואית הנחיה לשים נשים בהריון שחולות בכולסטזיס של הריון תחת השגחה ומעקב מקרוב.
- נתון רלבנטי נוסף שעלה מהספרות הרפואית הינו שהטיפול התרופתי במקרה זה נועד לטפל בתסמיני המחלה (כלומר להפחית את הגרד ולהחזיר את ערכי הדם לערכים תקינים), וכי אין בטיפול הרפואי להפחית מסיכון היתר העוברי להיקלע במקרים אלו למצבי מצוקה תוך רחמית;
בשים לב לאמור, הגשתי בשם בני הזוג תביעה נגד בית החולים על רשלנות רפואית בהריון (ת.א3590-02-11). במסגרת התביעה נטענו, בין היתר, הטענות הבאות שנוגעות, כולן, לרשלנות הרפואית בשיחרורה של האם מבית החולים:
- ראשית, נטען כי, כשלעצמה, ההחלטה לשחרר לביתה אשה עם כולסטזיס של הריון, בשבוע ה-33 להריון, ולהורות לה לחזור למעקב פעם בשבוע בלבד, מהווה רשלנות רפואית. כך, מאחר שהחלטה זו מתעלמת מהעובדה כי המחלה כרוכה בסיכון עוברי מוגבר להיקלע למצב של מצוקה ומוות בתוך שעות מספר, וממילא מאחר שהחלטה כזו אינה תואמת את סטדנרט הזהירות שנקבע בספרות הרפואית ושלפיו במקרים כנ"ל על האם והעובר להימצא תחת השגחה ומעקב מקרוב;
- שנית, נטען כי ההחלטה לשחרר את האם לביתה, ולהסתפק בביקורת ובניטור עוברי פעם בשבוע בלבד, אינה תואמת ולו את סטנדרט הזהירות שבית החולים עצמו ראה להחיל בנסיבות העניין, ואשר בהתאם לו מתחילת האשפוז ועד לשחרור ההנחיה הייתה לבצע לאם ניטור עוברי פעמיים ביום, ולאחר מכן 3 פעמים ביום, וכי די בנקודה זו ללמד על רשלנות רפואית;
- שלישית, נטען כי ההחלטה לשחרר את האם לביתה, ולסמוך מכאן ואילך על יכולתה לעקוב בעצמה אחר תנועות העובר, היוותה רשלנות רפואית מאחר שהיא התעלמה מהנקודות הבאות: (א) האם חזרה והתלוננה לאורך האשפוז (כולל בערב טרם שיחרורה מבית החולים) על כך שאינה חשה את תנועות העובר; (ב) האם סבלה מריבוי מי שפיר, ומהשמנה ניכרת, כשבכל אחת מהתופעות יש כדי להקטין את יכולתה להרגיש ולעקוב כהלכה אחר תנועות העובר; (ג) אחת מתופעות הלוואי של הטיפול התרופתי שניתן לאם הינה עייפות והפרעות שינה, כשגם בכך יש כדי להפריע לאם לעקוב כהלכה בעצמה אחר תנועות העובר;
- רביעית, נטען כי הרופאים שקיבלו את החלטה בנוגע לשיחרורה של האם לא היו מודעים לעובדות רלבנטיות – ובהן כי יומיים טרם שיחרורה של האם הופיעו האטות בניטור העוברי, וכי בערב שלפני שיחרורה היא חזרה והתלוננה על היעדר תלונות עובר. בהקשר זה אף נטען כי בכל מקרה ההחלטה בנוגע לשיחרור התקבלה ללא דיון מתאים, ודאי לא כזה שבמסגרתו נשקלו כל העובדות שצריכות היו להישקל;
- חמישית, נטען כי בעת השחרור מבית החולים לא נאמר לאם דבר על כך שהעוברית שברחמה מצויה בסיכון יתר לפתח מצוקה תוך רחמית, ואף למות, וכי במקום זאת הוצג בפניה מצג שווא שנטע בה תחושת שאננות, ושלפיו העובדה שתחושת הגרד נפסקה מלמדת על כך שהיא החלימה, ומכאן שמשלב זה ואילך אין עוד צורך בניטורים מדי יום, אלא די בביקורת ובניטור פעם בשבוע;
ב-30.6.13 ניתן פס"ד שקיבל את טענות התביעה הנ"ל, קבע כי ביה"ח התרשל בדרך טיפולו באם, במעקבו אחר העוברית, ובמצג המטעה שיצר כלפי ההורים בעת השחרור מביה"ח. ביהמ"ש חייב את משרד הבריאות לשלם להורים פיצוי בסך כולל של 1,126,000 ₪ בגין אובדן העוברית, והפגיעה באוטונומיה שנגרמה להם.
במסגרת ערעור שהוגש ע"י ביה"ח לביהמ"ש המחוזי בחיפה (ע"א 2144-09-13) סכום החיוב שנפסק לזכות ההורים הופחת לסך כולל של 830,000 ש"ח. הגם שבמסגרת הערעור ביה"ח ערער לכתחילה אף על עצם הקביעה בנוגע לקיומה של רשלנות רפואית, טענות אלו נזנחו ע"י ביה"ח. בנסיבות אלו נותרו אפוא על כנן כל קביעותיו של ביהמ"ש השלום בנוגע לקיומה של רשלנות רפואית שהובילה בנסיבות העניין לפטירה העוברית.
