משרדנו הגיש לאחרונה תביעת רשלנות רפואית בשם אדם בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, שהפך לשבר כלי בעקבות התנהלות רפואית פסולה ובלתי מתקבלת על הדעת (לצורך העניין נקרא לו "א"). הסיבה למצבו הבריאותי החמור הנה רשלנות רפואית באבחון וייעוץ שניתן לו בקופ"ח, בשילוב עם רשלנות רפואית בניתוח שבוצע לו בעקבות אותו אבחון וייעוץ.
תולדות המקרה בגינו הוגשה תביעת רשלנות רפואית
במשך כעשור שקדם לאירועים בגינם הוגשה תביעת רשלנות רפואית אותו א' סבל מכאבי גב עליון ותחתון, ירידה בתחושה בגפיו וצניחה של יד ורגל מצד ימין. הטיפול התרופתי והפיזיותרפי שניתן לו במשך תקופה ארוכה לא הביא להקלה במצבו. עם זאת, לצד התלקחויות קצרות של כאבים חריפים והחמרה במגבלות נוירולוגיות, היו לו גם תקופות ארוכות של הקלה. מצב זה אפשר ל"א" שלנו להמשיך לעבוד במשרה מלאה, לנהל חיים פעילים ולתפקד בכל המישורים והמובנים.
נקדים ונבהיר כי לא הייתה כל רשלנות רפואית בגישה השמרנית שנקטו הרופאים באותו שלב. תביעת רשלנות רפואית הוגשה, כמתואר בהמשך, בגין אירועים והחלטות שקרו שנים לאחר מכן, ושהפכו בעיה בריאותית נסבלת, נשלטת ואף ניתנת לתיקון ע"י ניתוח מתאים – לפגיעה נוירולוגית בלתי הפיכה.
רשלנות רפואית בהליך האבחון בקופת חולים
לפני מספר שנים חלה החמרה במצבו הנוירולוגי של א'. עיקר תלונותיו התמקד בכאבי גב לכל אורכו, קושי בהליכה, התכווצויות ברגליים, תחושת נימול וקשיי תפקוד בידיים והפרעות במתן השתן. הוא הופנה לנוירוכירורג בעל שם, אשר חשד מיד כי הסיבה לבעיותיו נעוצה במיאלופטיה (תחלואה) צווארית. א' הופנה לבדיקת MRI של עמוד השדרה הצווארי במטרה לתכנן בהמשך התערבות ניתוחית בצוואר. בדיקה זו הדגימה דיסק פרוץ בחוליות הצוואר בגובה C5-6 אשר גרם ללחץ על חוט השדרה. ידוע שלחץ ממושך על חוט השדרה הצווארי עלול לגרום לרבים מאותם תסמינים נוירולוגיים, עליהם שב א' והתלונן. במצב זה נדרש היה להקדים ולבצע לו ניתוח לשחרור הלחץ מחוט השדרה, ואז מצבו צפוי היה להשתפר משמעותית.
אלא שבפועל, מסיבה בלתי ברורה, המשך הבירור שכוון לאבחן המיאלופטיה הצווארית ולתכנון ניתוח מתאים – הופסק. א' לא הוזמן לביקורת אצל הנוירוכירורג שהפנה אותו ל-MRI וגם לא נתבקש לשוב לאורטופד שעקב במשך שנים אחר מצבו. הפסקת הבירור הרפואי בטרם סוכם ומבלי שהגורמים הרפואיים המעורבים בו דואגים לקבל תשובות להפניותיהם ושאלותיהם הינה רשלנות רפואית. ללא ספק רשלנות זו תרמה להתפתחויות בהמשך והובילה לתוצאה העגומה.
מכל מקום, בחלוף חודשים ארוכים של המתנה לזימונו לביקורת, א' ביקש מיוזמתו לקבוע לו תור קרוב לאורטופד עמוד השדרה. התור שנקבע לו בקופ"ח היה לאורטופד שלא היה מעורב בהליך האבחון הקודם ולא הכיר את א'. אותו אורטופד התעלם לחלוטין מכל המהלך הרפואי שהיה טרם פנייתו של א' אליו והתייחס למקרה כאילו מדובר ביקורו הראשון של א' בקופ"ח. בהקשר זה יצוין כי העדר המשכיות בהליך האבחון והטיפול באותו מטופל, כמו גם העדר תקשורת בין גורמים רפואיים של אותו מוסד רפואי מהווים גם כן רשלנות רפואית, ולו מנהלית. במקרה שלנו הדבר אכן השפיע ישירות על המשך המהלך.
על כל פנים, האורטופד החדש החליט לערוך למטופל בירור קליני והדמייתי קצר משלו. על סמך ממצאיו הדלים והחלקיים של אותו בירור נקבע על ידו, בפסקנות, כי הסיבה לסבלו של א' נעוצה בלחץ על חוט השדרה המותני, ולא הצווארי. כך, הגם שהקולגות שלו בקופ"ח חשדו, ובצדק, כי מקור הבעיה הוא דווקא בעמוד השדרה הצווארי. אין ספק שקביעת האבחנה בהסתמך על תשתית קלינית והדמייתית חסרה, ואף בהתעלם מנתונים ופרטים עובדתיים רלבנטיים, במיוחד כאלה שמתועדים בתיק רפואי, הינה בגדר רשלנות רפואית.
שלא במפתיע, האבחנה שנקבעה במסגרת הליך לקוי ורשלני כזה הייתה שגויה בעליל והובילה לביצוע ניתוח מיותר לחלוטין. התנהלות כזו מהווה דוגמא מובהקת של רשלנות רפואית.
רשלנות רפואית ומצג מטעה בייעוץ אורטופדי
בפגישת הייעוץ המסכמת עם האורטופד נאמר לא' כי הדרך היחידה להיפטר מבעיותיו אחת ולתמיד הינה לבצע ניתוח בעמוד השדרה המותני. הוסבר גם, כי המדובר בניתוח שגרתי למדי, בעל סיכוי הצלחה גבוהים, נטול סיכונים חריגים ועם תקופת התאוששות קצרה יחסית. האורטופד אף הוסיף כי הוא ביצע עשרות ניתוחים כאלה בהצלחה מרובה והבטיח כי אם הניתוח יבוצע בבי"ח מסוים בצפון הארץ – או אז א' ינותח על ידו, בכבודו ובעצמו.
בדיעבד התברר כי המצג שהוצג באותה פגישה לא רק לגבי מחלתו של א' ודרך הטיפול בה, אלא גם לגבי מהותו, סיכויו, סיכוניו והמקום המומלץ לביצועו של הניתוח היה כוזב. כמובן שגם התנהלות זו עלתה כדי רשלנות רפואית.
בהקשר זה יוער כי האורטופד המליץ על התערבות ניתוחית בעמוד השדרה המותני בגרסה המורחבת ביותר, כזו שכוללת קיבוע של החוליות באמצעות גופים זרים. חשוב להבין כי קיבוע כזה משנה את המצב הביומכני של עמוד השדרה באופן בלתי הפיך . יתרה מכך, הוא גם מחייב מניפולציה של שורשי העצבים הנמצאים באזור, ובהם שורשי "זנב הסוס" – CAUDA EQUINA. פגיעה או לחץ על אותם עצבים יפגעו באיברים המעוצבבים על ידם.
לכן, ההחלטה על ביצוע הקיבוע של החוליות מחייבת זהירות מרובה ואינדיקציה רפואית חד משמעית. אחת ההתוויות העיקריות לכך הינה עדות קלינית או הדמייתית לאי-יציבות הסגמנטים המנותחים בעמוד השדרה. אי-יציבות זו ניתנת להוכחה או ע"י סדרת צילומי עמוד שדרה בכיפוף ויישור, תוך הדגמת תזוזה המעידה על חוסר יציבות, או ע"י ביצוע דיסקוגרפיה אבחנתית (צילום של דיסק עם הזרקת חומר ניגודי). אי-ביצוע הבירור ההדמייתי כאמור, בטרם מתן המלצה על ניתוח בעל השלכות בלתי הפיכות הינה רשלנות רפואית.
במקרה שלנו, לעומת זאת, בדיקות הדמיה כאלו אפילו לא נשקלו, ואילו ממצאי ההדמיה שעמדו לנגד עיני האורטפוד היו דלים ביותר ולא החשידו כלל לאי-יציבות עמוד השדרה המתני. לכן לא רק שעצם ההמלצה לניתוח הייתה מבוססת על אבחנה שגויה, אלא שגם הניתוח עצמו כלל, ללא שום הצדקה, ביצוע פרוצדורה מיותרת, מסוכנת ואף מזיקה בנסיבות העניין.
רשלנות רפואית בהכנה לניתוח עמוד השדרה ובאופן ביצועו
למרבה הצער, א' לא ידע את כל זה בזמן אמת. הוא הגיע לניתוח המוצע באותו ביה"ח שעליו המליץ האורטופד. האבחנה של מילופאטיה מותנית וההמלצה לניתוח הנרחב שנקבעו ע"י רופאי קופ"ח – אומצו בביה"ח ללא כל סייג, ככזה "ראה וקדש". העובדה שרופאי ביה"ח נמנעו מלשאול שאלות מתבקשות, לא דרשו לעיין במלוא התיעוד הרפואי מהקופה ואפילו לא שקלו לבצע בירור אבחנתי עצמאי – מגדירה את התנהלותם בתור רשלנות רפואית.
זמן קצר לאחר קבלתו בביה"ח, כמובטח מראש, א' נותח ע"י אותו אורטופד שהמליץ על הניתוח. לדאבון הלב, הניתוח המיותר הזה בוצע באופן רשלני ושלא במפתיע במהלכו נפגעו עצבי השדרה המותניים. פגיעה כזו נגרמה ו/או בשל טכניקה ניתוחית פסולה ו/או עקב שימוש בכלים/ציוד בלתי מתאימים ו/או בגלל אי-נקיטת אמצעי זהירות נדרשים ו/או מחמת חוסר מיומנותו של המנתח.
בין כך ובין אחרת, עצם הפגיעה בעצבים בניתוח מלמד, כשלעצמו, על רשלנות רפואית. זאת במיוחד כשדו"ח הניתוח שנערך בזמן אמת היה דל מאוד ונעדר פרטים מהותיים לגבי ההתרחשויות והאירועים המרכזיים במהלכו. כדברי המומחה הרפואי של א', המדובר במסמך ש"רב הנסתר בו על הנגלה". דו"ח כזה גורם ל"נזק ראייתי", וככזה מעביר את הנטל להסביר מה היה בניתוח ולהוכיח כי תוצאתו אינה תוצאה של רשלנות רפואית – על כתפי ביה"ח.
רשלנות רפואית במעקב פוסט-ניתוחי
אלא שמסכת של רשלנות רפואית לא הסתיימה בביצועו הרשלני של הניתוח. סטנדרט הטיפול מחייב כי מיד לאחר ניתוח בעמוד שדרה תתבצע למטופל בדיקה נוירולוגית קפדנית. אפילו אם זו הייתה תקינה, צריך לשוב ולבצע אותה גם יום למחרת. מטרת הבדיקה הנ"ל הינה לוודא שאין חולשה/פגיעה נוירולוגית חדשה (כזו שלא הייתה לפני הניתוח). כל תופעה נוירולוגית חדשה תחייב בדיקה מיידית באמצעות הדמיה (MRI או לפחות CT) וקבלת החלטה לגבי הצורך בניתוח נוסף. אם פעולות אלה אינן מבוצעות – הדבר נחשב רשלנות רפואית.
ויודגש, אם בניתוח נפגעו שורשי העצבים המותניים ונגרמה תסמונת "זנב הסוס" המדובר במצב חירום נוירולוגי. תסמונת זו מאופיינת בעיקר בהפרעות מוטוריות ותחושתיות של הסוגרים ואברי המין, כי העצבים המעצבבים איברים אלו הינם רגישים מאד ללחץ, וכתוצאה ממנה עלולים להיפגע חלקים בגפיים התחתונות (תלוי בגובה הלחץ שנוצר בחוליות המותניות). במקרה כזה נדרש לבצע ניתוח חוזר דחוף במטרה לשחרר את הלחץ המופעל על חוט השדרה או על שורשי העצבים. בנוסף לכך, במצבים כאלה נדרש ליתן טיפול מאסיבי בסטרואידים למניעת דלקות במקום. עפ"י הספרות המקצועית, חלון ההזדמנות לטפל בתסמונת "זנב הסוס" עם סיכויים טובים למנוע או למזער נזק נוירולוגי בלתי הפיך הוא עד 24 שעות מרגע התפתחותה.
אי-ביצועם של הפעולות האבחנתיות והטיפוליות כנ"ל בתוך "החלון הטיפולי" אף הוא ייחשב רשלנות רפואית.
החמצת "תסמונת זנב הסוס" והעדר טיפול בה במועד
במקרה זה, לאחר הניתוח הכושל, א' אכן פיתח את "תסמונת זנב הסוס". אלא שבניגוד למתחייב, את הבדיקה הנוירולוגית הראשונה ביצעו לו רק למחרת הניתוח. לא רק זאת, אלא שגם אותה בדיקה הייתה לקויה, שכן בגדרה לא נבדק, בניגוד למתחייב, טונוס סוגריו האנאליים. ירידת טונוס הסוגרים בעקבות ניתוח עמוד השדרה הינה אחד הסימנים המובהקים להתפתחות תסמונת זנב הסוס. בהתאם, לו בדיקה כזו הייתה מבוצעת במועד אפשר היה להקדים את אבחון התסמונת, לטפל בה ניתוחית ולשפר את סיכוי החלמתו. אך נוכח הרשלנות הדבר לא נעשה. ואם בכך לא די הרי שגם בדיקת ההדמיה הראשונה – CT – בוצעה לא' רק יום למחרת הניתוח. על אף שזו לא היתה אבחנתית, הרופאים החליטו להסתפק בה, ולא לבצע MRI. זאת למרות שבאותו שלב כבר תועדה אצלו ירידה בכוח EHL ונדרש היה להמשיך בבירור ההדמייתי להבנת הסיבה לכך. יוצא, איפוא, שגם המעקב הפוסט-ניתוחי היה בלתי תקין בעליל ואף בו הייתה משום רשלנות רפואית.
בסופו של דבר, תסמונת זנב הסוס, שהתבטאה אצל א' באי-שליטה על הסוגרים ושיתוקים בגפיים התחתונות, אובחנה רק יומיים לאחר הניתוח. אותה עת הנזק הנוירולוגי העיקרי כבר התקבע ונהיה בלתי הפיך. ואולם, אפילו בשלב זה היה עדיין מקום וצורך לנתחו שנית, באופן מיידי, וגם לתת לו סטרואידים. בפועל, הרופאים השתהו שוב והחליטו להעבירו לביה"ח מרכזי להמשך טיפול. עקב אותה השתהות נוספת והעברתו לביה"ח אחר, אבד זמן יקר נוסף ולכן הניתוח החוזר בוצע רק כעבור 3 ימים מההתפתחות זנב הסוס. אין פלא שלניתוח המתקן כבר לא היה סיכוי לשפר את המצב. בהתאם, גם בשלבים אלה התנהלות הרופאים מוגדרת בתור רשלנות רפואית.
סיכום
בסיומה של פרשה עגומה זו המטופל משותק בגפיו התחתונות, סובל מהפרעות במתן השתן, אינו שולט באופן מלא על הסוגר האנאלי ואינו מתפקד מינית. אין טעם להרבות בתיאורים פלסטיים של השלכות הפגיעה מהסוג האמור על חייו של כל אדם, ודי אם נאמר שעבור א' החיים עם הליקוי הנ"ל הפכו לגיהנום של ממש. השפעת הפגיעה ניכרת בכל תחומי חייו ולרבות המקצועי, הזוגי, המשפחתי והחברתי. על רקע מצבו הגופני – תוצאה ישירה של רשלנות רפואית חמורה – גם מצבו הנפשי הידרדר, ומאז הניתוח הוא נזקק לטיפול פסיכיאטרי קבוע.
הינה כי כן, בעקבות רשלנות רפואית באבחון וייעוץ ובהמשך גם בעקבות רשלנות רפואית בביצוע הניתוח ובמעקב פוסט-ניתוחי הפך א', בגיל צעיר יחסית, לאדם מוגבל ובעל נכות רפואית צמיתה, אשר פוגעת בתפקודו, איכות חייו, ביטחונו העצמי ומצבו הנפשי.
נזקיו הנובעים מאותה רשלנות רפואית מוערכים בסכומים גבוהים ביותר, עד התקרה של 2.5 מיליון ₪.
