בימים אלה משרדנו הגיש תביעת רשלנות רפואית בנוגע למטופל, שנפטר בגיל 54 בלבד בשל אי-אבחון זיהום אלים בגופו. כתוצאה מאותה רשלנות רפואית באבחון, הטיפול החל להינתן רק כאשר התהליך הזיהומי כבר גרם לנזקים בלתי הפיכים. המטופל הותיר במותו אישה וחמישה ילדים.
תחילת הפרשה בחבלה שנגרמה למטופל בגב, בעקבותיה הוא הובהל לאחד מבתי החולים במרכז הארץ. בבדיקה אובחן אצלו שבר בחוליה L3 והוחלט לאשפזו לניתוח לקיבוע השבר. כבר בקבלתו לביה"ח בוצעו לו מספר בדיקות, ובכללן בדיקת הדם ולקיחת התרבית מהאף. בבדיקת הדם ערך ה-CRP (חלבון שעלייתו מעידה על מצבים של דלקת או זיהום או תהליך ממאיר) היה גבוה יותר מפי 20 מגבול הנורמה העליון! בתרבית שנלקחה ממנו צמח חיידק מסוג Staphylococcus aureus Methicilin Sensative (להלן:" MSSA"). המדובר בחיידק אלים ביותר, שנוטה להתפשט בגוף ולגרום לזיהומים קשים במוקדים שונים. למרות שני ממצאים מדאיגים אלה, שלכל הפחות החשידו לקיומו של תהליך זיהומי או דלקתי, איש מהצוות הרפואי כלל לא התייחס אליהם. כך, הגם שמצופה היה להקדים ולבדוק את משמעותם הקלינית ובמידת הצורך להתחיל במתן טיפול מיידי. מכאן שמסכת הכשלים בהתנהלות הרופאים, וליתר דיוק רשלנות רפואית באבחון, התחילה כבר מיום אשפוזו הראשון של המטופל.
למחרת היום בוצע למטופל ניתוח לקיבוע השבר, וזאת באמצעות הכנסת ברגים ומוטות מיוחדים (מעין תותב בעמוד השדרה). הרופאים התייחסו לאותו ניתוח כאל ניתוח "נקי", דהיינו כזה שאינו מתבצע על רקע תהליך זיהומי או דלקתי. בהתאם, למטופל ניתן טיפול אנטיביוטי "מניעתי" בלבד. בתביעה נטען כי גם סיווג הניתוח כנקי והסתפקות בטיפול אנטיביוטי מניעתי היה גם משום רשלנות רפואית באבחון וגם רשלנות רפואית בטיפול.
בתום 7 ימי האשפוז לאחר הניתוח הוחלט לשחרר את המטופל. ואולם, טרם שחרורו התברר כי חרף הטיפול האנטיביוטי שניתן לו במהלך האשפוז, ערך כדוריות הדם הלבנות אצלו (WBC) "קפץ" לכמעט פי 2 מעל הנורמה. יתר על כן, פצע הניתוח החל להפריש נוזל סרוטי כלשהו. ואם בכך לא די, הוא גם התקשה בהליכה ובשלטה על מתן שתן. הכל, סימני אזהרה שאף הם צריכים היו להחשיד כי בגוף המטופל הולך ומתפתח הליך זיהומי המחייב בירור, אשפוז וטיפול מתאים. ההחלטה לשחרר את המטופל בנסיבות האמורות היוותה, כך נטען בתביעה, נדבך נוסף באותה רשלנות רפואית באבחון ולמעשה גם בטיפול, שהביאה לבסוף למותו.
שלא במפתיע, בימים שלאחר שחרורו, המטופל היה חלש, כאוב ואפטי, התקשה לעמוד על רגליו ולשלוט על צרכיו. הפצע הניתוחי נשאר פתוח, היה אדום ונפוח ואף המשיך להפריש. הוא נטל כמויות רבות של משככי כאבים, החליף תחבושות בתדירות גבוהה וכמובן המשיך בטיפול האנטיביוטי שהומלץ לו. למרות כל אלה , תוך שבוע בלבד מיום שחרורו מהאשפוז, הוא נאלץ לשוב ולפנות למיון ביה"ח פעמיים. אלא שהרופאים שבדקו אותו במיון לא הבחינו גם בשלב זה בסימני זיהום מקומי או סיסטמי ולא ראו שום דבר מדאיג במצבו. בפעם הראשונה הרופא הסתפק בהעלאת מינון האנטיביוטיקה ושחרר את המטופל לביתו ואילו בפעם השניה, ועל אף שערך הלייקוציטים אצלו המשיך לטפס, הוא שוחרר ללא כל המלצה טיפולית שהיא. גם התנהלותם זו של הרופאים במיון היתה בבחינת רשלנות רפואית באבחון. שכן הם אפילו לא הניח כי העדר סימנים סיסטמיים יכול היה לנבוע מכמויות רבות של משככי כאבים והטיפול האנטיביוטי שהמשיך המטופל לקבל מאז אשפוזו. יתר על כן, אכן לא היו שום סימני זיהום – לשם מה הועלה מינון האנטיביוטיקה, ואם היה חשד לזיהום – מדוע צריך היה להגביר את הטיפול האנטיביוטי שאינו עוזר לאותו זיהום? בהתאם, ההחלטה להעלות את המינון של האנטיביוטיקה היתה בנסיבות העניין גם רשלנות רפואית בטיפול.
שלושה ימים לאחר הביקור האחרון במיון, המטופל הגיע לביקורת מעקב בקופ"ח. הרופא שבדק אותו שם החליט כי מצבו הכללי, וגם מצב הפצע, מצדיקים את הפניתו בחזרה לביה"ח לצורך אשפוז ותחילת טיפול אנטיביוטי דרך הוריד. הוא חזר לביה"ח והפעם הרופא במיון החליט לאשפזו ולתת לו אנטיביוטיקה דרך הוריד. ואולם, עוד בטרם הספיק המטופל להתאשפז במחלקה הוא שב ונבדק ע"י רופאה בכירה נוספת, שביטלה את ממצאי הבדיקות והמלצותיהם של שני הרופאים האחרים מאותו יום, ושחררה אותו הביתה. לא רק זאת אלא שהיא גם הורתה להפסיק לתת לו כל טיפול אנטיביוטי, מבלי להשלים במקביל את הבירור. החלטתה כאמור של הרופאה הבכירה של ביה"ח היתה תמוהה במיוחד לאור העובדה שברישומיה היא עצמה ציינה כי אמנם לא הופקה מהפצע הפרשה פעילה, אולם בהחלט ייתכן שבמקרה זה קיים אצלו כיס נוזלים (מורסה) יותר עמוק. משמעות החשד שהיא עצמה העלתה הוא שבאזור הניתוח, בסמוך לקיבוע החוליות, קיימת קולקציה חיידקית עם הצטברות מורסה, על כל המשתמע מכך מבחינת הסיכון של התפרצותה לאזור האפידורלי או זריעת החיידקים לתוך כלי הדם הענפים במקום. שחרורו של המטופל בנסיבות האמורות, מבלי לנצל את החלון הטיפולי להשלמת הבירור לגבי מצבו או לכל הפחות – לבדיקת החשד לקיומו של כיס נוזלים עמוק מעיד על רשלנות רפואית באבחון.
כשבועיים לאחר מכן המטופל הגיע שוב לביקורת מעקב בביה"ח. באותו ביקור נלקחה אצלו תרבית מהמשטח השטחי של הפצע (הגם שמצופה היה להגיע לעומק הפצע) 4 ימים לאחר מכן צמח באותה תרבית החיידק MSSA (שצמח גם בתרבית מהאף ביום האשפוז הראשון בביה"ח). למרות האמור, הרופא שלקח את התרבית לא התעניין בתוצאותיה, וגם אף אחד מאנשי המעבדה לא טרח לעדכן אודותיהן את הגורמים המעורבים בטיפול. כתוצאה מכך תוצאות התרבית "נפלו בין הכיסאות" והזיהום שכבר הגיע למשטחים החיצוניים של הפצע המשיך להתבשל בגופו של המטופל. וכמובן שגם בכך היה משום רשלנות רפואית באבחון.
חלפו עוד שבועיים ומערכות גופו של המטופל החלו לקרוס. הוא הובהל שוב לביה"ח, עבר סדרת בדיקות ואז התברר כי החיידק האלים כבר יצר מוקדים זיהומיים , בקרום הלב, בטחול, בכליות בריאות, במעיים ובפרינאום. בשלב זה מצבו של המטופל כבר היה סופני ובלתי הפיך ובחלוף שבוע נוסף הוא נפטר.
הנה כי כן, בפנינו מקרה מובהק בו רשלנות רפואית באבחון, ובעקבותיה גם רשלנות רפואית בטיפול, הביאו למוות מיותר.
בתביעת רשלנות רפואית שהוגשה בשם עזבון המטופל וגם בשם תלויו נתבעו נזקים שונים וביניהם הפסדים ממוניים ובלתי ממונים שנגרמו עקב פטירתו בטרם עת.
