רשלנות רפואית בניתוח כריתת בלוטת התריס

עו"ד שגיא רובינסקי

משרדנו הגיש לאחרונה תביעת רשלנות רפואית, שעניינה רשלנות רפואית בניתוח לכריתת בלוטת התריס. אותו ניתוח, שנחיצותו לא הייתה שנויה במחלוקת, בוצע בצורה חפוזה ורשלנית ובידיים לא מיומנות. כתוצאה מכך נותרה התובעת, אישה צעירה ואם ל-3 ילדים, עם פגיעה קשה ובלתי הפיכה, בין היתר, ביכולת הדיבור ובמשק הסידן. פגיעה זו מתבטאת אצלה בנכות רפואית צמיתה בשיעור של 60%. נכון להיום ברור כשמש שאלמלא אותה רשלנות רפואית בניתוח, כל נזקיה החמורים של התובעת היו יכולים להימנע.

סיפור המקרה

אישה צעירה ובאופן כללי בריאה סבלה מהגדלה פתולוגית של בלוטת התריס. בלוטה מוגדלת זו, שממוקמת בבסיס הצוואר, החלה לגרום לה לקשיי נשימה וצרידות. עקב כך הומלץ לה על כריתתה. לצורך כך התובעת פנתה להתייעצות למומחה כירורגי בקופ"ח שלה, אותו הכירה במשך שנים. הכירורג הנ"ל הציע לנתח אותה בעצמו במסגרת פרטית. המצג שאותו כירורג הציג בפניה היה שהוא המומחה המתאים והכשיר לבצע ניתוח מסוג זה וכי מדובר בניתוח שגרתי ונטול סיכונים או סיבוכים מיוחדים.

רק בדיעבד נודע לתובעת כי המדובר ברופא שמתמחה בכלל בתיקון בקעים וניתוחים בדופן הבטן, בעוד שניתוחי הצוואר אינם חלק משגרת עבודתו, אם בכלל. בד"כ ניתוחים כאלה מתבצעים ע"י מנתחי ראש צוואר או מנתחי א.א.ג או כירורגים שעברו הכשרה אנדוקרינית מתאימה. לעובדה זו חשיבות קריטית להצלחה הניתוח שכן  עבודות המחקר מלמדות כי שיעור הסיבוכים הולך ופוחת ככל שמנתח מנוסה יותר. אותם מחקרים אפילו נוקבים במספר מינימלי של ניתוחים שיש לבצע בשנה, שאם לא כן – שיעור הסיבוכים בהם מזנק דרמטית. מכאן שבמקרים מתאימים, עצם הנכונות של מנתח בלתי מנוסה ולא מיומן לבצע כריתת בלוטת התריס יכולה להיחשב, היא כשלעצמה, רשלנות רפואית בניתוח.

כמובן שאם התובעת הייתה מודעת לנקודה קרדינלית זו, היא לא הייתה מסכימה להינתח ע"י אותו כירורג. ואולם, היא הסתמכה לחלוטין על המצג שהוצג בפניה, והייתה בטוחה לחלוטין לא רק לגבי זהות המנתח, אלא אף לגבי סוג הניתוח. כך, למרות שגם בעניין החלופות הניתוחיות המידע שנמסר לה היה חלקי ואף מטעה. ואכן, בדיעבד נודע לה כי במצבים מסוימים, במיוחד כשמדובר בבלוטת תריס מוגדלת, יש לשקול כריתה חלקית בלבד של הבלוטה ובכך למזער את סיכוני הניתוח. אלא שאופציה כזו אפילו לא הוצגה בפני התובעת. אם הדברים היו מתנהלים כנדרש והמידע שהיה עומד בפניה היה מלא ומפורט, סביר להניח שהתובעת הייתה מעדיפה לעבור כריתה חלקית בלבד של הבלוטה. גם במצב זה התוצאות העגומות של הרשלנות שבוצעה בה – היו נמנעות.

לא רק זאת אלא שלתובעת גם לא הוסבר על הסיבוכים האפשריים של הניתוח. כאמור, היא הגיעה לביה"ח באמונה שלמה שמדובר בניתוח שגרתי ודי פשוט. רק דקות ספורות לפני הרדמתה "נדחף" לידיה טופס הסכמה סטנדרטי לניתוח, שפירט את כל סיבוכיו וסיכוניו האפשריים. אמנם התובעת נאלצה לחתום עליו, אולם ברור כי באותן דקות שנותרו עד כניסתה לחדר הניתוח, על כל המתח הרב שנלווה למעמד זה, לא היתה לה היכולת הממשית לקבל החלטות מושכלות. לכן, חתימתה על הטופס לא העידה על "הסכמה מדעת" לטיפול, כנדרש בחוק זכויות החולה. במילים אחרות, הניתוח בוצע ללא הסכמתה ורשותה. בנסיבות אלו אפשר בהחלט לייחס לרופא הכירורגי לא רק רשלנות בקבלת הסכמה לטיפול, אלא גם עוולת "תקיפה" לכל דבר ועניין.  

עוד התברר, למרבה הצער גם בדיעבד, כי אף ההכנה לניתוח הייתה לקויה ורשלנית. ואכן, לפני ביצוע הניתוח לא נעשו לתובעת כל הבדיקות וההערכות הקליניות הנדרשות, ובפרט לא בוצעה לה בדיקת CT צוואר. אותה בדיקה היתה יכולה לספק מידע חיוני לגבי מצב הסטרוקטורות הצוואריות באזור הבלוטה ומידת דחיקתן ע"י הגויטר. מידע כזה היה מאפשר לתכנן את הניתוח בצורה המיטבית ואף לקדם את פני הסיכונים הכרוכים בו.

ואם בכל אלה לא היה די הרי שגם הניתוח עצמו בוצע באופן כושל ורשלני, כפי הנראה בטכניקה בלתי מתאימה ובניגוד לפרוטוקולים המקובלים. הוא ארך 69 דקות בלבד , בעוד שמשך הזמן הממוצע לניתוחים מסוג זה הינו 120-150 דקות! כמפורט בהקשר הנ"ל בחוות דעתו של מומחה התובעת, אפילו מנתח הכי מנוסה ומיומן בעולם לא היה מצליח לבצע, תוך 69 דקות בלבד , את כל השלבים הקרדינליים של הכריתה השלמה של בלוטת התריס. לא כל שכן – כשמדובר במצב של "גויטר ענק", כפי שהיה אצל התובעת! בכל מקרה, לדעת מומחה התובעת, משך הזמן הקצר שנדרש לכירורג כדי לכרות לה את בלוטת התריס הענקית מלמד, הוא כשלעצמו, על רשלנות רפואית בניתוח.

המסקנה שהניתוח בוצע בצורה רשלנית ולקויה מתחזקת עוד יותר נוכח הסתבכותו בשני הסיבוכים החמורים והנדירים, שכל אחד מהם מתרחש באחוזים בודדים בלבד. כאמור,  שיעור הסיבוכים הנ"ל עולה משמעותית אם מדובר במנתח לא מנוסה ולא מיומן .

ולבסוף, על רשלנות רפואית בניתוח העידה גם העובדה שהמנתח לא הקפיד להשתמש באמצעי הזהירות שהיו צריכים לעמוד לרשותו. הכוונה היא שבעת הניתוח הוא נמנע מלהשתמש במכשיר ה- NIM. המכשיר הנ"ל ממזער סיכון של פגיעה בעצב החוזר, וגם מנתחים מנוסים ומיומנים ביותר נוהגים להשתמש בו. במקרה דן, לעומת זאת, הכירורג לא ידע כלל על קיומו של המכשיר הנ"ל או שלא הכיר את דרך השימוש בו (שלא פחות חמור).

על כל פנים, מחדר הניתוח יצאה התובעת האומללה כשאחד ממיתרי הקול משותק לחלוטין וכשכל 4 בלוטות הפאראתירואיד שלה נכרתו או נפגעו באופן בלתי הפיך (המדובר ב-4 בלוטות שאחראיות על משק הסידן בגוף). התוצאות העגומות הנ"ל של רשלנות רפואית בניתוח הפכו אותה לשבר כלי של ממש. כך, בשל שיתוק מיתר הקול נפגעה אצלה יכולת הדיבור והיא גם סובלת מצרידות, קשיי נשימה והשתנקויות; בשל הפגיעה במשק הסידן היא סובלת מהתכווצויות, כאבים, חולשה כרונית, עצבנות וסיכון מתמיד לשבירת עצמות. חייה הפכו למסכת נמשכת של סבל, ייסורים ותלות בזולת. בשל אופי נכותה וכל הכרוך בה, היא מוגבלת מבחינה תפקודית, חברתית וזוגית, ולפגיעה חמורה זו השלכות יומיומיות על בריאותה, עצמאותה ודימויה הנשי.

נוכח חומרת הפגיעה וגילה הצעיר של התובעת, התביעה בגין רשלנות רפואית בניתוח הוגשה לביהמ"ש המחוזי, משום שגבול סמכותו העניינית הוא מעל 2.5 מיליון ₪.