עו"ד שגיא רובינסקי
בימים אלה סיימנו תביעה בגין רשלנות רפואית, שהובילה לפטירת העובר ברחם אמו ממש בסוף הריונה. אם לתמצת במשפט אחד את רשלנות הצוות הרפואי במקרה זה הרי שהעובר נפטר מסיבוכי הריון לאחר מועד, על גבול הריון עודף, וזאת בשל טעות חמורה ובלתי סבירה בחישוב גיל ההריון. ואכן, בעוד שהמוות התוך רחמי של העובר אירע בשבוע 41+5 להריון האישה, רופאי ביה"ח היו בטוחים, וגם התנהלו, כאילו הריונה הגיע רק לשבוע 37+5!
מכל מקום, בשל הנסיבות החריגות של התיק בסיום ההליכים המשפטיים הוסכם לשלם להורי העובר פיצוי בסך של 750,000 ₪.
הרקע הרפואי
קביעה מדויקת של גיל ההריון חשובה ביותר לניהול תקין של הריון. בהקשר זה צריך לציין כי הסיכונים והסיבוכים בהריון הקשורים להתמשכותו ואורכו הינם תהליכים הדרגתיים, המתרחשים לרוב סביב המועד המשוער ללידה, ושיעורם הולך ועולה עם המשך ההריון. כאשר ההריון עובר 294 יום – 42 שבועות מהיום הראשון לווסת אחרונה – הוא נקרא "הריון שלאחר מועד"(term-post pregnancy) או "הריון עודף". הסיבוכים בשלב מתקדם זה של הריון הינם רבים וכוללים, בין היתר, שיעור מוגבר של תמותה סב לידתי (פרינטלית). העליה במקרי פטירות תוך רחמיות מתוארת כבר סביב השבועות 39 – 40 להריון, כאשר בשבוע 42 שיעורם כבר גבוה פי 2 לעומת בשבוע 40. על הסיבות הידועות לתופעה זו נמנים, בין השאר, תשניק–אספיקסיה (פגיעה חמצונית), שאיפת מקוניום זיהומים תוך רחמיים ותסמונת בשלות יתר (שנובעת מירידה חדה בתפקוד השליה אחר המועד). על רקע זה, גם ניירות העמדה המקצועיים הנהוגים בארץ ובחו"ל גם כל המרכזים הרפואיים בישראלי נוקטים בגישה שלא מאפשרת לאף אישה הרה, גם ללא כל גורמי סיכון אימהיים או עובריים, להמשיך הריון מעבר לשבוע 41. לכן, ככל שלא מתפתחת אצל אישה כזו, עד שבוע 41 , לידה ספונטנית – נהוג לסיים את הריונה באופן יזום – בין באמצעות השראת לידה ובין בניתוח קיסרי.
במקרה המצער שלנו, שרשרת הכשלים בביה"ח, שעלו כדי רשלנות רפואית חמורה , הובילה לקביעה שגויה של גיל ההריון, תוך הקדמתו בכ- 4 שבועות תמימים! כתוצאה מטעות גורלית זו, בשבוע 41 +5 להריון, האישה נשלחה מביה"ח הביתה "להמשך המעקב וביקורת בעוד כחודש, בשבוע 40" . שחרורה הרשלני מביה"ח ואי- הפסקת הריונה באופן מיידי כבר באותו ביקור, העמידו את העובר שברחמה בסיכון מוגבר למוות, ולמרבה הטרגדיה הוא גם התממש פחות מ-3 ימים לאחר מכן.
מסכת העובדות בקצרה
המדובר היה בהריונם הראשון, ספונטני ותקין, של בני"ז צעירים מצפון הארץ. בשבוע 21+4 להריונה האישה ביקרה במרפאת "טרם" בעיר מגוריה בשל כאבי הבטן. רופא כללי צעיר שבדק אותה במרפאה זו רשם, בטעות, כי היא נמצאת בשבוע 17 להריונה, אבל בכל מקרה הפנה אותה למיון יולדות באחד מבתי החולים הממשלתיים הגדולים בצפון .
באופן תמוה ביותר, רופאי המיון שקיבלו את האישה, לא ביצעו את הבדיקות הנדרשות לקביעת גיל ההריון, אלא כנראה העתיקו את הנתונים מההפניה של מרפאת "טרם". באופן כזה, גם ברישומי ביה"ח צוין כי האישה נמצאת בשבוע 17 להריון, בעוד שבפועל היא כבר היתה בשבוע 21+4.
המשך ההריון היה תקין ובקופ"ח כללית, שם נוהל המעקב אחריו, דווקא התייחסו לגיל ההריון בצורה הנכונה. לכן, בהגיעה לביקורת שגרתית בקופ"ח בשבוע 41+5, האישה הופנתה, מיידית, לאותו ביה"ח בו ביקרה בעבר, "להמשך בירור וטיפול". היה מובן לכולם כי בשלב מתקדם זה של ההריון הכוונה היתה לייזום הלידה.
אלא שבקבלתה לביה"ח, הטעות שנפלה ברישומים עוד בשבוע 21+4 להריונה – חזרה על עצמה. לכן, למרות שבאותו יום האישה היתה כבר בשבוע 41+5 ואף למרות שעובדה קריטית זו, יחד עם תאריך הוסת האחרונה שלה (7.7.2020) הופיעו בטופס ההפניה לביה"ח ומסמכי מעקב ההריון שהיו בידיה – במיון המיילדותי של ביה"ח נרשם, מחמת אותה טעות רשלנית נגררת ובלתי סבירה, כי תאריך הווסת האחרונה שלה הינו 7.8.2020 וכי גיל הריונה הינו 37+2 בלבד.
מחדל חמור זה הוביל לשחרור האישה לביתה – כאמור בשבוע 41+5 להריון – עם המלצה "לשוב לביקורת בחדר לידה בשבוע 40 להריון", אא"כ תתפתח לפני כן לידה ספונטנית . יתר על כן, בביה"ח גם הגדילו לעשות והמליצו לה ללדת בכל מקרה לא יאוחר משבוע 41 להריון "בשל עליה בסיבוכים".
היולדת, אישה צעירה, שכאמור זה היה הריונה הראשון, פעלה בדיוק לפי המלצות הרופאים, בהם נתנה את אימונה ומבטחה. בשבוע 42+1(!) להריונה, ברגע שהבחינה בדימום וצירים, ולמרות שהרגישה את תנועות העובר, היא פנתה מייד לביה"ח. למרבה הצער, עד הגעתה לשם וחיבורה למוניטור, העובר כבר היה ללא רוח חיים.
רק בשלב זה של הדברים הרופאים שמו לב לטעותם הדרמטית , אך כאמור כבר היה מאוחר.
אמנם בניה"ז לא הסכימו לנתיחת גופת העובר, בין היתר משום שלא קיבלו הסבר מספק לגבי חשיבותה בנסיבות העניין, אולם הם ביקשו לבצע את כל הבדיקות האפשרויות האחרות, שיכולות היו להתחקות אחר סיבת הפטירה. אותן בדיקות הראו כי מדובר בתינוק בשל, מושלם איברים ונטול פגמים מבניים – גנטיים או אחרים, שהיו יכולים לגרום למותה או לקצר את תוחלת חייו, לו נולד בחיים.
הליכי התביעה
לאחר פניית ההורים למשרדנו , שגוללו בפנינו את סיפורם הטראגי, אספנו בשמם את כל התיקים הרפואיים. לאחר בדיקתם ראינו מייד שמקור הטעות שהבילה לפטירה המיותרת של העובר שהיה אמור להיות בנם הבכור נעוץ בשאננות, השטחיות ואי- ההקפדה על הנהלים והפרוטוקולים הרפואיים הבסיסיים בכל הנוגע לקביעת גיל ההריון. ידענו גם, מהתיקים הרבים שניהלנו בעבר, כי תסמונת בשלות היתר של השליה הינה אחד הגורמים המוכרים לפטירה עוברית תוך רחמית בשלבי ההריון המתקדמים.
פנינו כמובן למומחה בעל שם בתחום הגניקולוגיה והמיילדותית, שאישר, ללא היסוס או התלבטות, את הערכתנו, וכתב עבורנו חוו"ד בדבר הרשלנות של ביה"ח והקשר הסיבתי בינה לבין פטירת העובר. הוא קבע באופן חד משמעי כי לולא כשלי ומחדלי הצוות הרפואי של ביה"ח, ואילו הדברים היו מתנהלים כמצופה וכנדרש, צריך היה ליילד את האישה, לכל המאוחר, בשבוע 41+5 להריונה, או ממש בסמוך לכך, או לפחות לאשפזה להשגחה וניטור הדוק, עד התפתחות הלידה ו/או השראתה. במקרה זה העובר שלה היה נולד בריא ושלם והיה חיי את חייו הרגילים כבנם הבכור.
בהסתמך על חוות דעת זו הגשנו תביעת רשלנות רפואית כנגד ביה"ח. תביעת ההורים נסמכה על ההלכה שנקבעה בע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, תק-על 2007(2), 4563 במסגרתה הוכרה זכות הוריו של עובר שנפטר עקב רשלנות רפואית לקבל פיצוי בגין הנזקים הממוניים שנגרמו ו/או שייגרמו להם עקב אותה פטירה, כמו גם פיצוי משמעותי בגין נזקיהם הלא ממוניים הכרוכים ב"אובדן פרי בטנם".
בהתאם לאמור, הם עתרו בתביעה לסעדים המגיעים להם עפ"י ההלכה במקרה של פטירת "ברי בטנם", ובכלל זה:
א. פיצוי לא ממוני שענינו ב'אובדן פרי בטן' 'כאב וסבל', ו'פגיעה באוטונומיה' .
ב. פיצוי ממוני שענינו בהוצאות והפסדים שנגרמו להם בגין משך ההריון שאבד ובאלו שייגרמו להם בהריון הבא.
ג. פיצוי ממוני בגין הוצאות הלוויה, קבורה ומנהגי האבלות.
בכתב התביעה ייחסנו לצוות ביה"ח את המחדלים הבאים :
- אי ביצוע בדיקת ה-TAS בשבוע 21+4 להריונה, תוך הסתמכות שטחית ובלתי מבוססת על הנתונים השגויים שהופיעו במסמכי ההפניה ממרפאת "טרם". טענו, לחילופין, כי בדיקת הTAS בוצעה באופן רשלני ו/או בלתי מקצועי בעליל, אחרת מבצעיה היו חייבים לקבוע כי נתוניו הביומטריים של העובר תואמים שבוע 21 להריון לפחות, כפי שנקבע במסגרת סקירת המערכת שבוצעה רק 3 ימים קודם לכן.
- אי- התעמקות של הצוות באותו ביקור במסמכי ההפניה ממרפאת "ט.ר.ם", ובפרט אי שימת לבם לתלונתה על "הפחתה בתנועות העובר". כך, למרות שתלונה זו, שלא התאימה כלל להריון של מבכירה בשבוע 17 (מאחר בשבוע כזה נשים בהריון ראשון עדיין לא מרגישות את תנועות העובר) היתה אמורה להדליק אצל כל רופא סביר "נורה אדומה" לגבי נכונות הקביעה של גיל הריונה.
- בנוגע לביקור הגורלי בביה"ח בשבוע 41+5 להריון ייחסנו לצוות הרפואי את המחדלים הכרוכים בעיון השטחי, אם בכלל, במסמכי ההפניה מקופ"ח כללית, בהם נרשם במפורש ובאותיות קידוש לבנה כי האישה בשבוע 41+5 (ולא בשבוע 37+2) וכי תאריך הוסת האחרונה הנכון שלה הוא 7.2020 (ולא 7.8.2020). עוד טענו לגבי ביקור זה כי הרופאים פשוט העתיקו את נתוניה המיילדותיים החיוניים מתוך רישומיו השגויים של ביה"ח עצמו לגבי גיל ההריון מהשבוע 21+4 (אז צוין כי האישה רק בשבוע ה- 17) .
- ייחסנו לצוות גם מחדלים הכרוכים בשימוש בשיטה רשלנית ו/או בלתי מקובלת לקביעת גיל ההריון ובאי- התייעצות ברופאים הבכירים , מחדלים אשר הובילו לקביעה שהאישה בשבוע 37+2 בעוד שבפועל היא היתה בשבוע 41+5.
את טענות והסברי המומחה של ההורים לגבי הקשר הסיבתי בין הריון לאחר מועד ותסמונת בשלות יתר של השליה לבין פטירה עוברית חיזקנו באמצעות המדיניות המוצהרת של אותו ביה"ח , לפיה בשל סיבוכי הריון עודף אין לאפשר לאף יולדת, גם ללא גורמי הסיכון, לעבור שבוע 41+0 להריון .
ההגנה של ביה"ח
והנה, למרות שהתיק היה לכאורה בלתי ניתן להגנה- ביה"ח שלף פתאום מסמך, שהיה אמור "לטרוף את כל הקלפים" של התביעה. המדובר היה בתוצאה הפתולוגית של השליה, אשר "בדרך פלא" הושמטה מהחומר הרפואי שהזמנו וקיבלנו בשל היולדת מתיק האשפוז שלה. פיענוח הבדיקה הפתולוגית הצביע על ממצא של הכוריואמניוניטיס והפוניסיטיס חריפה בדרגה 3 .
ונסביר. המונח כוריואמניוניטיס מציין זיהום של שק מי השפיר, ואילו פוניסיטים הוא התפשטות התגובה הדלקתית, שמקורה באותו זיהום של הקרומים – לחבל הטבור. דלקת חריפה זו מעידה על תחלואה עוברית, שמקבילה להלם זיהומי בחיים החוץ רחמיים – FIRS (FETAL INFLAMMATORY RESPONSE SYNDROM). ידוע שה- FIRS יכול להיגרם מהטוקסינים המופרשים מהזיהום החיידקי או הפרשת חומרים טוקסיים כתוצאה מתגובה דלקתית בכלי הדם העובריים וחבל הטבור .
החשוב לענייננו הוא שהכוריואמניוניטיס, במיוחד כזו שהסתבכה בפוניסיטיס חמורה, הינה גורם סיכון לתחלואה ותמותה סב לידתית בטווח הקצר. בספרות גם תוארו מקרים שכוריואמניוניטיס היתה תת קלינית, דהיינו לא תסמינית, וככזו – לא ניתנת לאבחון . על רקע זה, ביה"ח טען כי העובר באותו מקרה נפטר כתוצאה מהכוריואמניוניטיס והפוניסיטיס, ולא מתפקוד לקוי של השליה בשל הריון לאחר מועד, וכי בהעדר תסמינים גם לא ניתן היה לחשוד בהתפתחותה. מעבר לכך, לטענת ביה"ח, המדובר בגורמי מוות עוברי שיכולים לקרות בכל שלב של הריון, ולאו דווקא בהריון עודף, והם לא קשורים כלל לתפקוד לקוי של השליה עקב בשלותה. לכן, כך סיכם ביה"ח את עיקרי הגנתו, לא התקיים קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת של ביה"ח בחישוב השגוי של גיל ההריון, וכתוצאה מכך התארכותו מעבר למועד, לבין סיבת המוות העוברי (הכוריואמניוניטיס והFIRS).
הגדיל ביה"ח וטען כי גם אם האישה לא היתה משוחררת לביתה בשבוע 41+5, אלא היתה מאושפזת לייזום לידה, הוולד שהיה נולד היה במצב קשה עקב השפעה של חומרי הדלקת, וככל שהוא היה שורד -קיימת סבירות לא מבוטלת שהוא היה סובל מפגיעה לטווח ארוך .
טענות אלו חייבו אותנו יחד עם המומחה הרפואי שלנו לצלול לעומק המחקרים והספרות הרפואית בנושא.
עבודה מאומצת נשאה פרי ולבסוף נמצאו תשובות חותכות לכל טענות ההגנה המחוכמות, או שמא המתחכמות, של ביה"ח.
הראינו כי לפי הספרות, גם אם העובר אכן נפטר בעקבות התפתחות הכוריאומניניטיס, שהסתבכה בפוניסיטיס וה-FIRS , הרי שמדובר בסיכון מוכר, שעולה משמעותית דווקא בהריון post term . מצאנו שספרות כזו נזכרה אפילו בין האסמכתאות של מומחה ההגנה. מכאן התבקשה המסקנה, שמוות עוברי עקב זיהום קרומי שק ההריון הוא נזק צפוי עקב הריון לאחר מועד, שגם אותו מצופה היה מרופאי ביה"ח למנוע, אלמלא מחדלם בחישוב גיל ההריון. לכן הראינו שמתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין מחדלי הרופאים בביה"ח, שטעו בקביעת גיל ההריון ושלא יילדו את האישה עקב כך בשבוע 41+5 , לבין פטירת העובר שלושה ימים לאחר מכן, גם אם מה שגרם למותו היה הכוריאומניניטיס ולא בשלות יתר של השליה. כל הקצוות נסגרו.
הראינו גם שלפי הספרות העדכנית , בהתקיים הכוריאומניוניטיס שהסתבכה ב-FIRS חריפה , לא סביר כי לא יהיו תסמינים קליניים, כגון חום אימהי , כאבים והפרשות – דבר שלא קרה במקרה שלנו . לכן, לשיטתנו, טענת הגנה זו לא החזיקה מים.
ולבסוף, גם שללנו טענת הגנה מקוממת במיוחד של ביה"ח, לפי ההורים נושאים ב"אשם תורם" למות של "פרי בטנם" . הראינו שטענה זו לא יכולה לעמוד גם ברמה העובדתית, שכן ההורים הצעירים הוטעו לחשוב כי הרופאים יודעים היטב מה הם עושים, גם ברמה המשפטית (במובן של העדר הקשר הסיבתי בין המחדלים שניסו לייחס להם לבין הרשלנות של ביה"ח עצמו שהובילה להתארכות ההריון) וגם במישור המדיניות המשפטית הנהוגה במקרים של תביעות יולדת (בהקשר זה הפנינו להלכות שנקבעו בע"א 7416/12 ).
סיכום
על כל פנים, בתום מו"מ עיקש, הוסכם על תשלום הפיצוי להורים בסכום של 750,000 ₪. סכום זה נקבע בהתחשב בין היתר בעובדה, שמאז המקרה הטראגי להורים אלה נולדו שני ילדים בריאים .
