עו"ד אבי שמואלי
השבוע הגשנו לביהמ"ש תביעה חדשה שעניינה רשלנות רפואית בלידה. במקרה זה מדובר בפטירה טרגית, ומיותרת, של תינוקת בְֹּשֵלָה ובריאה, שהתרחשה 4 ימים בלבד לאחר לידתה וזאת כתוצאה מדימום סב גליאלי מסיבי שנוצר בגולגולתה עקב לידת ואקום.
הלידה התרחשה ב-2017, באחד מבתיה"ח במרכז הארץ לאחר 39+2 שב' של הריון תקין.
התינוקת הייתה בתם הבכורה, והיחידה, הוריה, ולולא ההתנהלות המיילדותית של ביה"ח, הוריה אמורים היו לחזור מביה"ח לביתם, ביחד עם בתם התינוקת, בחלוף יומיים-שלושה לאחר הלידה.
להלן מספר הדגשים שעליהם נתבססו טענות התביעה, בין בנוגע לסיכונים בביצוע לידת ואקום ככלל, בין בנוגע לסיכון המוגבר שהתקיים פרטנית במקרה זה, ובין בהיבטים נוספים של רשלנות בלידה:
עוד בשנת 1998 פורסמה ע"י ה-FDA האמריקאי אזהרה בנוגע לכך שלידות ואקום כרוכות בסיכון מוגבר ליצירת דימום סב גליאלי בגולגולת התינוק. מדובר בסיבוך חמור ומסכן חיים (בכ-20% מהמקרים, הדימום מוביל לפטירה של התינוק, כשברבים מהמקרים התינוק נותר עם נכות נוירולוגית ארוכת טווח, כולל שיתוק מוחין), שנוצר עקב קריעת כלי דם, ודימומו, בשכבה מסוימת בגולגולת התינוק שיכולה להכיל מאות מ"ל דם.
הסיכון להיווצרות דימום סב גליאלי גדל, בין היתר, כאשר לידת הואקום מבוצעת במצג עורף לאחור (ראו הסבר בהמשך) או כאשר לידת הואקום אינה מבוצעת כהלכה, או כאשר נעשות במסגרתה משיכות חזקות מידי או כאשר במסגרת המשיכות כיפת הואקום ניתקת מגולגולת התינוק או שלידת הואקום נמשכת מעבר לפרק זמן מסוים.
בהתאם, את הסיכון להיווצרות דימום סב גליאלי יש להביא בחשבון בכל עת שבה עולה האפשרות של לידת ואקום, להימנע מביצוע לידת ואקום במקרים מתאימים שבהם הסיכון הנ"ל הינו מוגבר ו/או כשיש חלופה בטוחה יותר כגון ניתוח קיסרי, וכמובן לשקף כל האמור להורים לצורך קבלת הסכמתם, היה ובכל זאת מוחלט לסיים את הלידה המדוברת בואקום.
במקרה זה השלב השני של הלידה (השלב מהשגת פתיחה מלאה ועד ליציאת התינוק) התארך והתארך, כשראש התינוקת נותר תקוע באותה עמדה משך למעלה מ-3.5 שעות, למרות מתן פיטוצין (תכשיר המשמש לחיזוק/ליצירת צירי לידה).
כך, למרות שבשלב שני של לידה תקינה מצופה כי ראש התינוק יתקדם ויירד בתעלת הלידה בקצב מסוים (1 ס"מ לשעה כשמדובר בלידה ראשונה או 1.2 ס"מ לשעה כשמדובר בלידה שניה ואילך).
ראש התינוקת, כך נתברר, היה תקוע במצג עורף לאחור (מצג המכונה OP או POP).
מדובר במצג שמהווה סטיה ממנגנון לידה תקין. ראש התינוק "מציג" במצג זה מימדים גדולים יותר, והוא כרוך בלידות ארוכות ומסוכנות יותר, לאם, ולתינוק, ובפרט כשמדובר בלידת ואקום, שאז חילוץ התינוק בלידת ואקום מורכב ומסוכן יותר.
בתביעה נטען כי למרות האמור, בלידה המדוברת המעקב אחר התקדמות הלידה נזנח בשלב השני, והקריטי שלה, וכי דיון בסוגיית סיום הלידה, שאמור היה להיעשות בנסיבות אלו ולהוביל לניתוח קיסרי, לכל המאוחר בחלוף 3 שעות של פתיחה מלאה שבהן ראש התינוקת נתקע באותו מקום, לא נתקיים כלל בשלב זה.
בפועל, למרות שחלפו – 3 שעות; 3.5 שעות; 4 שעות; ואף 4.5 שעות מאז הושגה פתיחה מלאה, כשבתווך אף הופיע חום אימהי וחלפו 18 שעות מאז ירידת המים – קצב התקדמות הלידה לא זכה לכל התייחסות, וסוגיית סיומה של הלידה, על חלופותיה השונות, לא נדונה.
ויודגש: חוסר התייחסות, בירור, ודיון בנסיבות כאמור מהווים רשלנות רפואית בלידה.
בסופו של דבר, רק בחלוף למעלה מ-4.5 שעות! של פתיחה מלאה הוזעקה, והגיעה למקום, הרופאה האחראית. זו החליטה, בשלב זה, שהתארכות הלידה מחייבת לסיימהּ בואקום. כך, מבלי שמורכבות וסיכוני ביצוע הואקום, שנתקיימו בפרט בנסיבות המקרה (כולל הסיכון המוגבר לפגיעה בגולגולת התינוקת), יישקלו, ויובאו לידיעת ההורים, ותוך יצירת מצג שלפיו לידת הואקום הינה פרוצדורה נטולת סיכון, ובבחינת האופציה היחידה שקיימת.
אשר לביצוע לידת הואקום עצמה, בתביעה נטען כי למרות שבנסיבות העניין מן המצופה היה שתהיה קשה לביצוע, וכרוכה בסיכון מוגבר במיוחד (כולל לפגיעה בגולגולת התינוקת), ולו מצג עורף לאחור, זו בוצעה בפועל שלא בזהירות ובמיומנות הנדרשת. עובדה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהואקום בוצע ע"י רופאה שלא הייתה בעלת הכשרה והתנסות מספקים בביצוע ואקום במצג עורף לאחור, כמו גם בכך שכיפת מכשיר הואקום ניתקה פעמיים מגולגולת התינוקת במהלך ניסיונות החילוץ.
כפועל יוצא, במהלך חילוצהּ, ועקב השימוש בואקום, נוצר בגולגולת התינוקת דימום סב גליאלי מסיבי. דימום קשה זה, אובחן מיד גם חילוצה, והוביל לפטירתהּ בחלוף 4 ימים בלבד.
