בע"א 2342/09 נדונו הנסיבות הבאות:
יולדת עם תאומים הגיעה ללידה. התאום הראשון היה במנח ראש, והתאום שני במנח רוחבי. בית החולים נקט בדרך של לידה נרתיקית, כשלצורך חילוצו של התאום השני היה צורך בביצוע היפוך פנימי, בתפיסת הרגליים ומשיכתן כלפי מטה, ובהוצאת הראש באמצעות מלקחיים. ציון האפגר שניתן לאותו תאום בלידתו עמד על 5 בדקה הראשונה לחייו, ו-8 בדקה החמישית לחייו. בהמשך, התברר כי הוא סובל מפיגור שכלי.
הוריו של התאום הגישו לבית המשפט תביעת רשלנות בלידה באמצעות עורך דין. בפסק הדין נקבע כי לא הייתה רשלנות רפואית בעצם העובדה שהלידה בוצעה באופן נרתיקי, ולא באמצעות ניתוח קיסרי. לעניין זה נקבע, בהסתמך על חוות דעת רפואיות, כי בלידת תאומים, כאשר האחד מצוי במנח ראש, והשני במנח רוחבי, הפרקטיקה הרפואית "היותר מקובלת" הינה ביצוע של לידה נרתיקית.
בכך לא הסתיים הדיון בתביעה, שכן עורך הדין העלה במסגרתה טענה נוספת, והיא שבנסיבות העניין הופרה "חובת הגילוי", כלומר החובה לעדכן את ההורים בנוגע לכל אחת ואחת מהאפשרויות שעמדו על הפרק, וביצוע ניתוח קיסרי בכלל זה.
טענה זו התקבלה ע"י בית המשפט. לעניין זה נפסק כי למרות שהוכח שהפרוצדורה היותר מקובלת בסיטואציה זו הינה לידה נרתיקית, עדיין היה זה מחובתו של בית החולים לעדכן את היולדת גם בנוגע לאפשרות של ניתוח קיסרי, ולתת לה את הזכות לבחור באיזו דרך לנקוט. כך במיוחד, משנמצא כי קיימת דעה רפואית, שאינה זניחה, ושלפיה בנסיבות כנ"ל ניתן ליילד, לפחות את התאום השני, בניתוח קיסרי.
ועם זאת, נקבע שבנסיבות העניין גם אם היולדת הייתה מעודכנת בדבר האפשרות לבצע ניתוח קיסרי, לא היה בכך כדי למנוע את נזקו של התאום. כך, מאחר שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הפיגור השכלי שממנו סובל אותו תאום לבין אירועי הלידה.
בית המשפט נסמך בעניין זה על עדויות המומחים הרפואיים מהם עלה שכדי לקשור, סיבתית, בין נזק מוחי לבין אירוע תשניקי בלידה צריכים להתקיים ארבעה קריטריונים הכרחיים:
- עדות לחמצת מטבולית קשה לאחר הלידה
- עדות לאנצפלופתיה מוקדמת בדרגה חמורה ובינונית
- שיתוק מוחין מסוג קוודרופלגיה ספסטית או דיסקנטית
- והעדר גורמים אחרים שיכולים לספק הסבר לקיומו של נזק מוחי
בסופו של דבר, בית המשפט חייב את בית החולים לשלם פיצוי כספי בגין העובדה שהיולדת לא עודכנה כנדרש, ובזמן אמת, בנוגע לאפשרות לבצע בנסיבות העניין ניתוח קיסרי.
יש להדגיש כי בית המשפט פסק פיצוי כאמור, למרות שקבע כי גם אם היולדת הייתה מקבלת את מלוא המידע, לא היה בכך כדי למנוע את הנזק שנגרם לתאום.
